מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל
תתנו
להם
רובים
גיוס לכולם
לא בבית
ספרנו
תקופת כליאה עשירית לסרבן המצפון נתן בלנק, להלן פרטים מלאים ודרכי פעולה ותמיכה.
ההגדרה המילונית לתרומה: דבר מה אשר ניתן או מוצע מרצון וברוח טובה, בדרך כלל ללא תמורה חומרית. המילה "צה"ל" מקבילה בארץ לערך של תרומה. הקמפיין החדש נגד משתמטים הקובע כי "משתמט זה אופי" פורט על אותם מיתרים בתודעה הישראלית: מי שלא תרם את חלקו דרך הצבא, בהכרח לא תרם לחברה – זה אופיו.
ב-1998, כשהבת שלי היתה בכתה ו', הצבא בא לבקר בכתה שלה. נכנסו לחדר חיילת וחייל במדים, המורה פינתה להם את המקום שלה לפני הכתה והם הגישו לילדים מצגת. החיילת שאלה בקול דרמטי: "ילדים, ממה אתם פוחדים?" הילדים סיפקו לה תשובות מתוך העולם שלהם – חייזרים תפסו מקום גבוה ברשימה. היו בה גם מבחנים, מחבלים, ברקים. החיילת הקשיבה ולא מצאה את התשובה שהיתה צריכה כדי למלא את התפקיד שהוטל עליה. היא אמרה: "נכון, אבל יש עוד דבר נורא מפחיד שלא הזכרתם: מ-ל-ח-מ-ה." היא ביטאה את המלה לאט, רשמה אותה בגדול לרוחב כל הלוח, ומתחה מתחת קו ארוך. הבת שלי תיארה לי את פרטי הסצינה. אחר-כך החיילת הסבירה מה יכול לקרות לאנשים במלחמה, אפילו אם הם לא חיילים. אחת הילדות התחילה לבכות וילדות וילדים מסביבה ליטפו אותה וניסו להרגיע אותה. זאת היתה ילדה שאמא שלה מתה בערך שנתיים לפניכן. אני מניחה שהבכי והתגובות מסביב, העצימו מייד את המטען הרגשי של המצגת. החיילת הצליחה להפיק בכיתה ריגוש ומתח. זאת היתה פרסומת מלחמה בהחלט אפקטיבית.

חיי היומיום בחברה הישראלית מלאים בנוכחות הצבא בפרסומות ברחוב, על אוטובוסים, בקמפיינים ממשלתיים וכו'.

חלק מפעילות פרופיל חדש הינה תמיכה במי שהחליטו לא לשרת בצבא.

אנחנו—תנועה פמיניסטית של נשים וגברים—יודעות שאפשר לחיות במדינה שהיא לא מדינת חיילים. החברה בישראל יכולה לדרוש מדיניות שלום נחרצת. ישראל יכולה להפסיק להיות מדינת צבא. ברור ונהיר לנו שאנו לא מוכרחות להמשיך להיות מגויסות, לא מוכרחים לחיות כחיילים. אנחנו רוצות לחיות בחברה אזרחית שמטפחת ערכים של סובלנות ודמוקרטיה, ופתרונות של שלום.