סירוב והימנעות משירות צבאי

בפועל, בניגוד למיתוס של "צבא העם", פחות ממחצית מכלל הצעירים והצעירות בישראל מתגייסים, ורק כ-40% משלימים שירות צבאי מלא. מעבר לאוכלוסיות שמקבלות פטור גורף משירות, ולאנשים שהצבא מעניק להם פטור משירות צבאי מיוזמתו – בעיקר בשל עבר פלילי או מגבלות רפואיות – הרבה מאוד צעירים וצעירות בוחרות להימנע מהחובה החוקית לשרת בצבא בישראל. מעבר לבעייתיות של השתתפות בארגון מיליטריסטי, לרבים השירות הצבאי פשוט לא מתאים: הם דועכים בו וסובלים קשות. רבות בוחרות לא להתגייס לצה״ל כדי לחסוך לעצמן מצוקה. למרות כל זאת, הבחירה שלא להתגייס מוצגת לעתים קרובות כמעשה אנוכי, כמתכון למבוי סתום חברתי ומקצועי, וכסיבה לגנאי ולביקורת חריפה. זו בחירה שלפעמים גוררת סטיגמה, אפליה ותיוג שלילי בחיים האזרחיים. 

מול מציאות זו, פרופיל חדש מציעה תמיכה לכל מי שקיבל החלטה להימנע משירות צבאי: אחד הפרויקטים המרכזיים שהתנועה הפעילה מיום הקמתה הוא רשת הליווי, שמציעה סיוע בירוקרטי ומנגישה מידע לכל מי שהחליטו לקבל פטור מצה״ל, לא משנה מאיזו הסיבה.

האם קבלת פטור משירות צבאי נקראת סירוב? תלוי את מי שואלים. בהיסטוריה של תנועת הסירוב בישראל ניתנה לא מעט חשיבות למי שהיו סרבנים מוצהרים ופומביים, כלומר הכריזו על הסירוב שלהם כמעשה פוליטי של התנגדות – בעיקר לכיבוש, אבל גם למלחמות בכלל, לשוביניזם, לניצול בעלי חיים וכדומה. סירוב מוצהר הוא מעשה פומבי המבטא תקווה לשינוי חברתי, באמצעות סירוב לשרת בצבא או בפעולות צבאיות ספציפיות. הסיבות לסירוב מהסוג הזה קשורות למוסר או לפוליטיקה. יש מי שיראו בבחירה הזו מעשה אמיץ: בחוגים פוליטיים מסוימים, משייכים לסרבניות תכונות ראויות להערכה, כמו חוסן מוסרי, נאמנות מצפונית ואחריות אזרחית, ובצדק. סירוב מוצהר מסיבות פוליטיות זו בחירה אמיצה וחשובה של צעירות, שמשמיעה קול פוליטי חשוב. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 הסירוב המוצהר נעשה מאורגן ופומבי יותר, בין היתר באמצעות "מכתבי שמיניסטים", שבהם הודיעו בוגרי תיכון על כוונתם לסרב לשרת בצבא מסיבות פוליטיות. כ-200 מן הסרבנים נכלאו עד כה, חלקם לתקופות מאסר עוקבות ורצופות. מספר ארגונים ויוזמות בשמאל הישראלי נועדו לתמוך בסרבנים מוצהרים ולקדם את הקמפיינים שלהם.

אולם תנועת הסירוב המוצהרת היא רק קצה הקרחון: הסטטיסטיקה מראה שבעשור האחרון חלה עלייה מתמדת במספר הצעירים שאינם מתגייסים או שמשתחררים לפני תום שירותם, לרוב ביוזמתם, מבלי להצהיר על סיבה מצפונית או פוליטית. אפשר לקרוא לזה הימנעות משירות – אלא שזה מושג שמתאר משהו פסיבי למרות שיש כאן בחירה אקטיבית; אפשר גם לכנות זאת סירוב חברתי, סירוב אפור, או סירוב לא-מוצהר. זה מהלך שבו מיועדות לגיוס מבקשות ומקבלות פטור משירות צבאי על סמך סעיפי שחרור שונים שמופיעים בחוק, בלי ניסיון גלוי לשנות את החברה או למשוך תשומת לב למעשה. מניעים מגוונים עומדים מאחורי התופעה. רובם נמנעים משירות מטעמים אישיים או כלכליים: יש מי שצריך לעבוד על-מנת לסייע בפרנסת המשפחה; יש מי שמעוניינות בלימודים אקדמיים או בקריירה וחשות שהשירות הצבאי הוא בזבוז זמן; רבים אחרים יגידו פשוט שלא בא להם ללכת לצבא, או שהשירות יפגע במצב הנפשי שלהם. אחרות ואחרים, בדומה לסרבניות מוצהרות, פועלים מסיבות חברתיות, אידיאולוגיות ופוליטיות, אבל אינם רוצים להתעמת עם המערכת ומעדיפים שלא להצהיר בפומבי על סירובם. אבל יהיו סיבותיו אשר יהיו, ל"סירוב האפור" מהסוג הזה יש חשיבות פוליטית עצומה: בחברה כה מיליטריסטית, אלו שבוחרים שלא להתגייס למעשה מצביעים ברגליים נגד המיליטריזציה הנמשכת של החברה הישראלית ונגד מבנה הכוח החברתי שהיא יוצרת. זו התנגדות אינדיווידואלית, לא מאורגנת, לא פומבית, נטולת תכנית פעולה, הנהגה והצהרה רשמית – ובכל זאת יש לה משמעויות פוליטיות חשובות.

פרופיל חדש מצטרפת למסורת הפמיניסטית, בטענה שהאישי הוא הפוליטי. מנקודת המבט שלנו כתנועה שמתנגדת למיליטריזם, יש חתירה נגד הסטטוס קוו בכל הימנעות משירות צבאי. זו בחירה מעצבת, שדורשת התמודדות וכוח רצון, גם בלי לבקש עיטורי גבורה. גם אם הימנעות משירות מגיעה ממניעים אישיים, כלכליים או משפחתיים – היא מהווה עדות לשינוי חברתי ופוליטי רחב יותר, קשורה להתנגדות לאלימות ולמיליטריזציה, ולבחירה בחופש על פני ציות עיוור.