מיליטריזם בחברה הישראלית

מיליטריזם בישראל

מיליטריזם הוא תהליך מתמיד שמקרב את הציבור לצבא ולערכים צבאיים. בישראל הצבא הוא גוף מרכזי בחברה היהודית, מאז הקמת המדינה. הצבא הגדול, ״צבא העם״, מוצג כדבר הכרחי בגלל מצב מלחמתי תמידי שהמדינה נתונה בו. בהשפעת המצב הזה נוכחות הצבא גולשת לתחומים רבים של החברה האזרחית, מה שמעצים עוד יותר את המעמד שלו. יש כאן מעגל של מיליטריזציה: הציבור מאמין שמרכזיות הצבא הכרחית, והמעמד המרכזי של הצבא מאפשר לו לשכנע בכך את הציבור שוב ושוב.

מיליטריזם ובחירה במלחמה באים לידי ביטוי, בין השאר, בסדרי העדיפויות של המדינה ובהנהגה הפוליטית שמקדשת ביטחון לאומי על פני כל דבר שקשור בחיים האזרחיים. תקציב משרד הביטחון למשל גדול בהרבה מתקציבי משרדים ממשלתיים אחרים, וגדל עוד כל שנה; ההוצאות הצבאיות של ישראל ביחס לתוצר הכלכלי הכללי גדולות בהרבה בהשוואה למדינות אחרות.

סדר העדיפויות הזה משרת קבוצה מסוימת: בישראל מקובל שאנשי צבא בכירים עוברים לקריירות בכירות בתחומים מובילים, כולל בתחום הפוליטי. עד ינואר 2020, 13 רמטכ״לים ו-28 קצינים בדרגת אלוף הצטרפו לפוליטיקה לאחר שחרורם מהצבא. חלק גדול מהציבור היהודי בישראל תולה עיניים באנשים עם ניסיון צבאי, בציפייה שיהיו מנהיגים ראויים. אבל יכול להיות שאותם אנשים שהיו חלק ממערכת צבאית במשך שנים ולמדו לפעול מתוכה לא יכולים להשתחרר מהשקפת העולם הצבאית. במודע או שלא במודע, הם ודאי מזהים את צרכי הציבור עם צרכים ביטחוניים, וממשיכים לפעול על פי ערכי המוסד שבו פעלו.

למרות שהצבא מציג את עצמו כצבא של כולם, הרבה אנשים לא מזדהים איתו ועם המטרות שלו. הנכונות של צעירות וצעירים להתגייס היא לא עניין מובן מאליו, לכן השימור של מעמד הצבא בישראל דורש שכנוע מתמשך. כך המיליטריזם במדינה מתוחזק גם בחינוך מתמיד של הציבור, בין השאר דרך מערכת החינוך ובאמצעות התקשורת הישראלית. בדומה לנציגים הפוליטיים, גם חלק משמעותי מנשות ואנשי התקשורת בישראל צברו ניסיון ראשוני בתחום במסגרת הצבא – בתחנת הרדיו של גלי צה״ל וביחידת דובר צה״ל. העבודה הראשונה שלהן בתקשורת נעשתה כשהן לובשות מדים – חלק מהצבא, בעד הצבא, ולא בעמדה להעביר לגביו ביקורת. אחרי שחרורן הן משתלבות בשוק האזרחי, שגם בו מקובל לראות בצבא פרה קדושה. העמדות המובעות בחדשות, בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים מותאמות לסיפורים של דובר צה״ל, שפועל בשיתוף פעולה עם הכתבים הצבאיים של כלי התקשורת העיקריים בארץ. בהתאם, התקשורת בישראל מביעה מעט מאוד ביקורת לגבי עמדות לאומיות ואינטרסים צבאיים.

האהדה כלפי הצבא והמרכזיות שלו מחוזקות גם בענפי הבידור והתרבות בישראל: חלק גדול מהפרסומות, מהסרטים, מהסדרות ומהצגות התיאטרון שמיוצרים ומוצגים בישראל עוסקים בצבא ובחיילים. גם אם חלקם מבקרים אותו, זו ראייה לחלק המשמעותי שהצבא תופס בסדר היום הציבורי. דמות החייל – בין אם הוא חוזר הביתה מהבסיס בפרסומת למוצר חלב, או מתייסר מזכרונות מלחמה בסרט ביקורתי – משוכפלת ונמכרת לציבור הישראלי-יהודי שוב ושוב, מגדירה איך גבר ישראלי-יהודי אמור להיראות ולהתנהג ומיהו הגיבור הישראלי. החוויה הצבאית מיוצגת כחלק בלתי נפרד מהישראליות. אלו דימויים שנוכחים גם בהתייחסויות לישראל בסרטים, בסדרות ובמופעים המוצגים ברחבי העולם, כך שגם כלפי חוץ ישראל מזוהה עם הסמלים של הצבא, עם לחימה ועם גבריות קרבית.

בסופו של דבר ההשפעה הכי משמעותית של הצבא היא על החיים הפרטיים של ישראלים רבים מאוד: חוק גיוס חובה דורש רשמית מכל האזרחים להתגייס כשהם מגיעים לגיל 18 (גם אם הוא פוטר מכך קבוצות מסוימות), ושירות החובה מצטייר כתחנה הכרחית בחיים של הישראלי היהודי הממוצע. גם בני מיעוטים שונים בישראל מחויבים בגיוס ובפניהם השירות מוצג כהזדמנות לשייכות.  החוויה הראשונה של ישראלים רבים כבוגרי מערכת החינוך היא של כניסה למערכת הצבאית, שגם לה תפקיד מעצב. המגויסים הצעירים בני ה-18 נוחים לשיתוף פעולה, ופחות סביר שיבינו את ההשלכות הפוליטיות והאישיות של ההתחיילות ויהיו ביקורתיים לגביה, בשלב מוקדם כל-כך בחייהם, מה גם שהכניסה לצבא לעתים קרובות מייצרת הזדהות איתו. עבור אנשים מסוימים שירות בצבא הוא באמת חוויה משמעותית שמייצרת הזדמנויות בחיים האזרחיים. הסיפורים של אלו שנפגעו בתקופת השירות שלהם נשמעים פחות, ויש מי שכלל לא מדברות על החוויות הצבאיות שלהן ומעדיפות לשכוח את תקופת השירות. גורמי הסיכון בצבא, שמאיימים בעיקר על צעירים מרקע לא פריווילגי – כמעט אינם מדוברים.

סיבה עיקרית להמשך המרכזיות של הצבא ולמעגל המלחמה היא שיש מי שמרוויחים ממציאות זו: נוסף להון הפוליטי שיכול לבוא עם שירות בדרג בכיר או ביחידה יוקרתית, ישנם רווחים כלכליים לא מבוטלים שקשורים לצבא. התעשייה הביטחונית היא אחד הענפים המרכזיים במשק הישראלי: נכון לשנת 2020 ישראל נמצאה במקום ה-10 בעולם בייצוא נשק. ייצוא כזה נעשה לפעמים תוך התעלמות מחרמות בינלאומיים על אספקת נשק המשמש להפרות זכויות אדם. במקרים רבים ישראל ביססה את היחסים הדיפלומטיים שלה עם מדינות אחרות בראש ובראשונה על עסקאות נשק, כמדרגה לשיתופי פעולה אחרים. חברות התעשייה הביטחונית שעובדות עם הצבא, כמו אלביט ורפאל, מקבלות חותמת של "נוסה בשדה הקרב" כשהן משווקות את הטכנולוגיות שלהן ללקוחות בעולם. גם חלק גדול מענף ההייטק, המרכזי בכלכלה הישראלית, קשור למעשה לביטחון: לדוגמה, חברות סייבר שמפתחות טכנולוגיות מעקב, כמו NSO, הוקמו על ידי יוצאי יחידות מודיעין טכנולוגיות. הרווחים של החברות האלו הם חלק מהמנוע שמשמר את המלחמה המתמשכת. 

תנועת פרופיל חדש מצביעה על התופעות הללו כדי שנוכל לפתח לגביהן שיח ביקורתי. הנוכחות של הצבא בפוליטיקה ובחינוך, בתקשורת ובבידור, בחיים האישיים והקהילתיים שלנו ובכלכלה – משמעותית כל כך שהיא נראית טבעית, כמעט שקופה. יש שיתוף פעולה מקיף ומתמשך בין גורמים שונים ובעלי כוח שנועד להשאיר את הצבא במעמדו הקדוש. אבל זה לא מצב הכרחי – אפשר להתנגד לביטחוניזם הזה. אנחנו לא חושבות שחיים במצב של מלחמה מתמדת הם מצב נורמלי ורצוי, ובכל מקרה הם לא צריכים להיות. אנחנו גם מטילות ספק בכך שהמלחמה שישראל מנהלת הכרחית: הסיפור שמוסדות המדינה והתקשורת המרכזית מספרים לנו לגביה לא בהכרח נכון. אנחנו מקוות לפרק את הרעיונות האלו ולקדם גישה ביקורתית כלפי הצבא ומעמדו בחברה היהודית בישראל, בחתירה לשינוי ולשלום בתוך המדינה, בגבולותיה ומעבר להם.

אנחנו זקוקות לתרומתך!

באמצעות:

או העברה בנקאית:

פרופיל חדש
בנק הפועלים (קוד 12)
סניף ראשי רמת השרון (קוד 630)
חשבון מספר 421120
IBAN IL210126300000000421120