מגדר ומיליטריזם

בהשפעת המיליטריזם הישראלי, החברה הישראלית סוגדת לדמות הלוחם, שהיא באופן היסטורי וסטטיסטי דמות של גבר. הקשר בין גבריות ומיליטריזם מייצר שורה שלמה של מאפיינים, שהחברה רואה כ"אופייניים" לגברים וכ"הכרחיים" לצבא ולמצב מלחמתי, כמו חוזק פיזי, אגרסיביות, אומץ, משמעת עצמית, רציונליות ושליטה עצמית. מנגד, מאפיינים כמו חולשה פיזית, רכות, עדינות, פחד, רגישות והזדהות עם האחר, לרוב מקושרים עם נשיות, ונתפסים כמכשול לתפקוד צבאי יעיל. התפקידים הצבאיים מדורגים בעצמם לפי אלו שנחשבים גבריים יותר ואלו שנחשבים גבריים פחות: מי שלוחם בקרבי, למשל, נחשב יותר גברי, ובהתאם יותר "נחשב". מנגד, מי שמכונה בזלזול ״ג׳ובניק״ – חייל עם עבודה קלה ולא-קרבית ולא נחשבת – נחשב פחות גברי ו"נחשב". לוחמים זוכים לכבוד מיוחד כי התפקיד שלהם כרוך במאמץ פיזי, ובסיכוי להיהרג למען המדינה. סיכון החיים הוא סימן  לגבריות, וגם למחויבות ונאמנות, שהמיינסטרים הישראלי מעריץ.

מה המקום של נשים בסיפור הזה, במדינה שבה גיוס החובה חל גם עליהן? אמנם יש גישות פמיניסטיות שמקדמות השתלבות נשים במערכות גבריות, כמו הצבא, אבל אנחנו לא שותפות להן. גם אם נשים יקחו חלק גדול יותר בצבא, המאפיינים התוקפניים והקשים שלו לא ישתנו. לדעתנו יש לשנות את תפיסת העולם שמניחה את ההעדפה הזו מלכתחילה, ורואה בדימוי לוחמני וגברי משהו שנשים צריכות לשאוף להידמות לו. הנחת הבסיס שלנו היא שזו בעיה שהחיים בישראל קשורים כל כך בצבא – מוסד אלים, היררכי, מגביל ונוקשה, שבסופו של יום עוסק במלחמה ובדיכוי. בהסתכלות ביקורתית, אפשר גם לראות את הצבא ככוח מרכזי שתורם לשלטון הגברים בחברה, תוך דחיקת הנשים לשוליים. אלו גברים שממלאים את הרוב המכריע של תפקידי הלחימה, בזמן שהיחס לגיוס נשים הוא אחר: השירות הצבאי שלהן קצר יותר, נשים רבות יותר מקבלות פטור משירות, ועל אף שאחוז ניכר מהנשים בצבא ממלאות תפקידים חשובים, שירותן הצבאי נתפס בעיני רבים כמשני, שולי וזניח. כל זה בזמן שהצבא נחשב כמקפצה לתפקידים בכירים באזרחות, ושאי השתתפות משמעותית בו יכולה לפגוע במעמד של אישה (או גבר) גם בחיים האזרחיים. מעבר לזה – הבנה בעניינים צבאיים נחשבת עניין קריטי לתחום הפוליטי בישראל, תפיסה שיש בה הדרה חריפה ומכעיסה של מי-שאינן-גברים ממוקדי כוח. מבחינתנו בפרופיל חדש, שוויון של נשים בחברה לא צריך להיקשר דווקא בהשתלבות במערכת הצבאית, אלא בשינוי המעמד המרכזי של הצבא, ובשיפור מצבם של מוסדות אחרים על חשבונו: מערכת החינוך, מערכת הרווחה, מערכת הבריאות.  

התפיסה הצבאית, באופן מסורתי ובהקשר עולמי רחב, מחלקת את החברה לשני מגדרים מנוגדים: גברים מגינים שמוכנים להילחם, ונשים מוגנות, שלא מסוגלות ולא מתאימות להילחם. חלוקת התפקידים המגדרית הזו לא מבוססת על עובדות, אלא על האופן בו החברה מבינה נשיות וגבריות. בה בעת, כבר שנים הצבא הישראלי מציג את עצמו כגוף מתקדם, בגלל ההזדמנויות שנתן לנשים, והיום הוא מציג את עצמו כך גם ביחס ללהטב"קים – למרות שבמשך זמן רב חוסר שוויון מגדרי בצבא בא לידי ביטוי גם באפליה ובתרבות יומיומית של בוז ולעג כלפיהם. קבלה של נשים ולהטב"קים בצבא הישראלי משחקת תפקיד בדימוי שלו כגוף מתקדם, עם ערכים מערביים ודמוקרטיים של פתיחות ושוויון. אבל האמת היא שזה מס שפתיים. נשים ולהטב"קיות לעתים קרובות סובלות מהדרה בשל הזהות המגדרית שלהן, בזמן שהמרכזיות של הנושאים האלה ביחסי הציבור של הצבא משמשת להסתרת האלימות שהוא מפעיל, והסטת תשומת הלב ממנה.

אבל גם גברים נפגעים ממיליטריזם: בתרבות מיליטריסטית רואים בהם פוטנציאל לשמש חיילים קרביים, שעוסקים בלחימה ובמעשים שמסכנים את חייהם וחיי אחרים כדבר נורמטיבי. הצבא מזהה גבריות עם אלימות, ומצפה מגברים להיות מסוגלים לפעול באלימות, ועוד כעניין יומיומי. מי שמגיעים לתפקיד קרבי, יש לזכור, צעירים מאוד. רבים מהם עוסקים בתפקידים של דיכוי, כולל מעצרים, כניסה לבתי משפחות באמצע הלילה, שיטור והפעלת כוח כלפי אוכלוסייה אזרחית. נשיאת נשק נותנת להם תחושת כוח גדולה. בה בעת, הם גם קורבנות של אלימות, ברמה זו או אחרת. לכל זה יש, כמובן, השלכות על המצב הנפשי שלהם, שכן גם להסתכנות וגם לפגיעה באחר השפעה עמוקה על האדם. גם גברים שלא מגיעים לתפקיד קרבי מושפעים מתפיסת גבריות שמעוצבת על ידי תרבות מלחמתית: זו גבריות שרואה רגישות כחולשה, ומצפה מגבר לריסון ולהתעלמות מתחושות של מצוקה וחולי. הפמיניזם שלנו מקווה לשחרר גם גברים מהתפיסות האלו. גבריות-קרבית היא אידאל שפוגע, לדעתנו, גם במי שעומד בכל המבחנים שלו. האדרה שלו היא מכשול לאפשרות של יצירת שלום.

פרופיל חדש עצמה הוקמה בתור תנועת נשים. העמותה נוסדה על ידי שתי קבוצות למידה לנשים, שהתמקדו בכיבוש ובהשפעה שלו על החברה, מנקודת מבט ביקורתית, פמיניסטית וגם נשית. בין הפעילות המייסדות היו אמהות שרצו להתנגד לחינוך המיליטריסטי שהילדים שלהן פגשו בבתי הספר ולציפיה שהן ישתפו פעולה עם הגיוס שלהם. מתוך הבנה של פמיניזם כתנועה שחותרת לשוויון בכלל, כללי הניהול של העמותה עוצבו להיות בלתי היררכים: קבלת החלטות בצוותים ובמליאות, בקונצנזוס, בשקיפות ובשיחה פתוחה. כל זה בהשראת תנועות אקטיביסטיות, פמיניסטיות ורדיקליות ברחבי העולם. התנועה עברה מאז הרבה שינויים, אבל בלבה נשארה שאיפה להתנהל בשוויון, להציע תמיכה, ולתת לנשים מרחב ללמוד ולהתבטא – בנושאים פוליטיים כמו בנושאים אישיים ורגשיים, שנקשרים במרחב הפטריארכלי והאלים שאנחנו חיות בו – ובעיקר לעשות עבודה נגד מיליטריזם, כי מישהי צריכה.