אינני זוכרת את הנקודה המדויקת בה החלטתי שאני לא מוכנה ליטול חלק פעיל בצבא.
אני זוכרת שהתחלתי לדבר על כך, החלטתי לפתוח שאלות שלא היה לי האומץ לשאול, שאלות קשות שתמיד החברה בה הסתובבתי לקחה אותם כמובן מאילו. כחוסר ברירה.
בצעד די ספונטני הודעתי לחברים שאני לא מתכוונת להתגייס לצה"ל.
הבעיה הייתה שלא הצלחתי להסביר, אפילו לעצמי, מדוע. ידעתי על הכיבוש וידעתי על הדיכוי אבל זה היה כל כך רחוק ממני, כנראה שטעיתי וזה דווקא היה כל כך קרוב.
החברה הכי טובה שלי לא קיבלה את ההחלטה שלי והודיעה לי שהיא לא מעריכה אותי, הרי אין ברירה, חייבים להילחם.
חברים אחרים לא האמינו ואמרו שאני מנסה לעורר פרובוקציות (לסרב לכבוש זו פרובוקציה??).
לא הצלחתי להבין אף פעם למה אנשים חושבים שהדרך הנכונה היא להילחם, ההרגשה היא שאנו במלחמה מתמדת יוצרת תחושה כזו, אומרים שאין ברירה וחייבים להגן על עצמנו, שהפתרון היחיד לסכסוך הוא פתרון צבאי ומלמדים אותנו לא לשאול "למה?".
אני לא מאמינה במלחמות, אף פעם לא האמנתי , לכן כשאומרים שהצבא מגן עלינו, אני דווקא מרגישה לחוצה ומפחדת ומאוד לא מוגנת כשאני רואה את הצבא סביבי.
כשהתנדבתי בבית חולים ביחידת טראומה הגיע אלינו מחבל פצוע.
שמעתי את הרופאים מתלחשים, היו שמועות שהוא מחבל.
כששאלתי את האחות ראשית היא צעקה אלי ואמרה שזה לא משנה אם הוא מחבל ואם יש לי בעיה עם זה אז שאני אצא מהיחידה ולא יחזור יותר.
היא צודקת. זה לא משנה אם זה מחבל או לא, לכל אחד מגיע טיפול ובטח לא אני אחליט אם לא. הסתכלתי למחבל בעיניים, אחרי שהוא פגע במישהו שהכרתי. הוא ביקש מסטיק בנימוס, אמרתי לו שאי- אפשר, שצריך לעשות צילום.
כשסיפרתי לחברים על המקרה הם נדהמו, היו שכעסו ואמרו שבמקומי הם היו נותנים לו למות, ואיך אני יכולה לעשות דבר כזה לא מוסרי.
"אני לא אחליט למי מגיע למות ומי לא" הושבתי, אך זה היה חסר תקווה. מחבל כדבריהם הוא לא בן אדם, מוסרי יותר להרוג אותו.
עברו כמה חודשים, קיבלתי צו ראשון וזימונים ועברתי את כל תהליכי ההתמיינות לצה"ל. עברתי אותם מתוך פחד, פחד להתמודד עם הסרבנות. פחדתי שזה שוב יעורר תגובות קשות מצד החברה. שוב יעורר בי מחשובת ושאלות שקשה להתמודד אתם.
בשלב מסוים, שאני לא יכולה להצביע עליו ידעתי שאני מתכוונת להשיג פטור משירות בצה"ל. לא ידעתי לקרוא לזה בשם ולא ידעתי להסביר את עצמי. אנשים קראו לזה "פציפיזם", פחדתי מהגדרה זו.
התחלתי במסע חיפוש תשובות, דיברתי עם אנשים, חיפשתי באינטרנט, הצטרפתי למשמרות של "נשים בשחור", הלכתי להפגנות וחתמתי על "מכתב השמיניסטים" שהתברר בדיעבד כאחד הצעדים המשמעותיים שעשיתי.
הפחד מפציפיזם עבר, כשכל הכיתה הלכה לשחק "פיינטבול" כיום גיבוש כיתתי. המדריך הסביר על רובי הצבע החצי אוטומטיים, על ההתמגנות הנכונה, איך לכוון ל"אויב", איך מחליפים מחסנית.
במשחק הזה לא השתתפתי. חזרתי הביתה בתור פציפיסטית.
התחלתי לעמוד מאחורי מה שאני אומרת ולנסות להסביר את עצמי כמו שתמיד רציתי.
איני יודעת מה אני חושבת לגבי המצב בארץ ואיך אפשר לפתור את הסכסוך הממושך הזה. אני רק יודעת שאני ועוד סרבני מצפון נוספים, לפני גיוס, בסדיר או במילואים עשינו את הבחירה היותר מוסרית, סירבנו להתגייס לצה"ל. שברנו קונצנזוס רחב מאוד, אך מאוד חשוב שהוא יישבר. שאנשים יתחילו לשאול שאלות.
זומנתי לועדת מצפון.
הועדה הייתה פשוט בדיחה, עלבון לאינטליגנציה, בזמן מוקצב וקצר ביותר הייתי צריכה להוכיח שיש לי מצפון ואני פציפיסטית, דבר שלקח לי כל כך הרבה זמן לגבש נאלץ למצות את עצמו בשבע דקות תמימות.
עברתי את הועדה, עול כבד הוסר מעלי. אני יודעת שמה שעשיתי הוא אמיץ ומוסרי אך בחברה בה אני נמצאת חולקים עלי לעיתים תכופות.
הרבה אומרים לי שאם הייתי בחור זה היה שונה, במקרה כזה, הם לא היו יכולים לקבל אותי כלל . בחורים נחוצים יותר לצה"ל, זו עובדה, אך המסר שרציתי להעביר הוא שווה ערך לכל מסר שסרבן זכר היה רוצה להעביר. הרבה אנשים מפספסים את הנקודה הזו. מבחינתם, אין מקום לסרב במדינה והם אפילו לא חושבים על מניעי הסירוב. אנשים מקבלים את חוסר הברירה.
הסירוב הוא לא משהו שנגמר עם קבלת תעודת הפטור. הסירוב הוא משהו שאני צריכה להתמודד אתו יומיום, כשאני רואה חיילים, כששואלים אותי אם אני לפני או אחרי צבא, כששואלים אותי מתי אני מתגייסת, או אם אני חיילת ורוצה הנחה בקולנוע.
לפעמים נראה שיותר קל היה לי להתגייס, מחיר הסירוב הוא גדול, איבדתי את רוב חבריי. החברים שלי שעכשיו בצבא, לא יכולים לדבר איתי מבלי להתעצבן או להתמודד עם רגשות רבים.
אני יודעת שלא אעמוד בזה, שאני לא מקבלת את ה"אין ברירה", שאני לא יכולה להיות חלק מצבא, שאני לא יכולה לכבוש, שאני לא יכולה לדכות. אחרי הכל, כל מערכת הערכים שגיבשתי לעצמי מתנגשים באופן כה ברור עם שירות בצה"ל, היום, יותר מתמיד אין לי בעיה להגיד את זה ובאמת להתכוון לכך.