ראיון עם גיורא (שם בדוי)

גיורא השתחרר בסביבות שנת 1997-1996, אחרי תקופת שרות קצרה בצה"ל.

לפני הגיוס:

בכתה ט' מתחילים לדבר. קראתי כל הזמן ספרים. קורא ספר אחד שאומר ככה, ספר שני שאומר אחרת, קראתי את שטרנהל, וטלמון. הם הראו לי דברים אחרים לגמרי על נאציזם ממה שלימדו אותי. קראתי ספרים שהיו בבית. פתאום קראתי על ערבים. היה בזה גם משהו שבא מהבית – אבא שלא נותן אמון, שתמיד אמר לי שמה שאני רואה בחדשות, תמיד יש צד אחר, צד שני, שממנו הדברים נראים אחרת לגמרי.

אתה בשכבת גיל שמתגייסים, אז יש לחץ. החברים שואלים אותך מה קורה, אתה בגיל הזה. בגללו בסופו של דבר התגייסתי. הדודה שואלת אותך, השכן שואל, בחנות מכולת שואלים, כל אחד יודע, זה מנגנון. לא הרגשתי שזה עובד עלי אבל זה עבד.

מפריחים שמועות על מה שהולך להיות, מכניסים לך פחד, איך תסתדר בחיים. יש אנשים שדיברו איתי על קופת חולים, שלא יקבלו אותי – דברים מופרכים. רק אחר-כך הבנתי שזה לא ככה, חוקית חייבים לקבל אותך, גם לאוניברסיטה, וגם בעבודה – רוב העבודות לא היתה בעיה. אפילו בבזק התקבלתי.

ההחלטה להשתחרר

היה בזה בעיקר משהו מאד אנטי-מיליטריסטי. פחות חשבתי על עצמי, זה היה משהו אידיאולוגי כזה. החלטה להיות פציפיסט הולכת איתי מגיל צעיר. החלטתי שאני לא הולך מכות עם אף אחד. אחר-כך בשעורי אזרחות ידעתי שמה שמספרים לי לא בדיוק קורה ואני צריך למצוא את הדעה שלי.

האידיאולוגיה קשורה לפציפיזם, בכלל זה התחיל אצלי בגיל מוקדם הבנתי שלא אמצא את עצמי באלימות. הייתי ילד קטן, הייתי חוטף מלא מכות. לא ידעתי איך להתנהג. עמדתי מול המראה, עשיתי בוקסים בכאילו. אבל ברגע האמת הייתי מוצא את עצמי סופג מכות נופל על הרצפה כמה שיותר מהר, הבנתי שבדרך של אלימות לא אצא מזה. הייתי צריך לנסות דרך אחרת הפציפיזם בשבילי היה קטע פרקטי לחלוטין.

בכתה ה', כשחלטתי שאני יותר לא הולך מכות עם אף אחד, גרתי בשכונת מצוקה בחיפה. היו שם כל מיני חברה – עבריינים. היו הולכים מכות כל הזמן, הייתי חבר של כל החברה, מה שנקרא הבנים הארסים הגדולים. יום אחד באתי ואמרתי שאני לא הולך מכות. לא הסברתי למה. הם לא בקשו הסבר. אמרו לי: "מה, למה." כזה. הסברתי שאני לא טוב בזה, והם קבלו את זה. אם מישהו היה מנסה להרביץ לי הם היו מרביצים לו. אומרים לו שאני לא הולך מכות.

בצבא הבנתי כמה זה אישי. זה בעיקר אישי. הבנתי כמה הסבל שלי גדול. הכל היה שחור. במכה אחת הכל היה שחור, הכל איבד משמעות. קודם הייתה לי אמונה בסיסית בחיי. אחר-כך, בטירונות, כאילו ברגע אחד כיבו את האור. הפריע לי שאין לי שום שליטה על החיים, שאני נמצא בתוך מערכת שהיא כוחנית, שאין לי שום דרך להתנהג בה אחרת מלהיות כוחני. והגעתי להיות כוחני פתאום מצאתי את עצמי מפעיל כוח.

יום יום ראיתי אנשים מתים מולי. כמו שאני הרגשתי מת ראיתי אנשים שהם קורבנות איך שהורגים אותם. ראיתי את המוות כדבר שהסתובב שם בין כולם. זה היה בסיס עם אחוז התאבדויות גבוה במיוחד. קרביים ולא קרביים ביחד. ראיתי אנשים עם עיניים כמו שלי. ידעתי מה אני מרגיש. שבר אותי שיש לי רובה שנותן לי את התחושה שזו ההזדמנות הכי קרובה לצאת. נורא מפחיד. אבל זה האופציות שעומדות לפניך.

רוב הזמן הנחתה אותי התקווה שיהיה יותר טוב. אומרים לך טירונות זה קשה אבל יהיה יותר טוב, אומרים לך שהקורסים קשים מטבעם אבל יהיה יותר טוב, כל הזמן חיכיתי שיהיה יותר טוב, שתהיה תחושה יותר טובה, ואני לא אהיה סתם איזה אפס. והגעתי לבסיס ושום דבר לא השתנה – היתה תחושה שזה רק החמיר. יכולתי להזיק לעצמי. לא הייתי מסוגל לישון, הייתי שותה מלא אלכוהול, מגיע שתוי ומקיא. לא היה איכפת לי מכלום.

צעדים לשחרור מהצבא:

בתקופה הזאת התחלתי את תהליך היציאה. צריך להכין את עצמך, זה חלק מההתעללות, דורשים ממך, זה מפחיד בלהתגייס ולצאת יש איזה שלב של התגרות. הם בודקים אותך אם אתה באמת סובל, אם עוד רגע אתה הולך להזיק לעצמך. וזה גורם לאנשים למתוח אוד יותר את הגבול – חלק באמת מתאבדים, אלה שאין להם כוח או הקב"ן מתח יותר מדי את הגבול. זה שלב מאד קשה, אתה רוצה להוכיח שמשהו לא בסדר גם לעצמך גם לסביבה שלך. זה שלב מסוכן.

האידיאולוגיה לא הייתה אז רלוונטית. עניין אותי רק לצאת החוצה. הכל התבטל. לא הייתה לי שום מחשבה. התחילו להגיד לי מה יהיה? אמרתי: כל מה שיהיה יהיה יותר טוב.

קב"ן מותח את הגבול, פה מתחיל תהליך, אתה מנסה להוכיח שמה שאתה מרגיש יותר גרוע מאחרים. בפגישה הראשונה ספרתי כל מה שאני מרגיש, אז הוא שאל "למה אתה חושב שאתה צריך לצאת מהצבא?" ידעתי שיעשו לי בעיות. ידעתי שצריך לחזור כמה שיותר פעמים. הוא אמר: "לא הבנתי." חזרתי על הספור עוד פעם ועוד פעם. זה היה התשה.

בפגישה עם הפסיכיאטר הוא אמר לי : נקראה לך שאתה תשתחרר ואנשים בלבנון ימותו?"

ההורים הרגשתי שהם נותנים לי גב.

שייכות, מעורבות; השלכות, מחירים

כשהשתחררתי הייתה לי תגובה אנטי. חודש שלם רק ישנתי. לא זוכר הרבה. לא ידעתי מה לעשות מהחיים. הרגשתי כל כך רע. חלק מהסיוט קורה אחרי. זה לא מפסיק כשיוצאים, זו הבעיה. לפני הגיוס, אם אתה לא רוצה להתגייס אומרים לך: "תנסה" וזה נשמע מפתה בגלל שקל להשתחרר, אפשר להיכנס, לשפוט, ולצאת. אבל זה לא ככה. ברגע שאתה נכנס זה תופס אותך ואתה לא יוצא מזה. עד לפני שנה לפחות פעם בשבוע היה לי פלש בק מהצבא.

כל אחד רוצה להגיד שהוא יכל לעשות צבא. כאילו שזאת הוכחה לחוסן. אבל זה לא. אם מרגישים את זה לפני, פשוט לא צריכים לעשות צבא, זה עושה סדק. אתה משתחרר מתוך שבר וזה קשה פי אלף. יותר קל להתמודד עם המעטפת החיצונית אבל בפנים משהו נקרע…

לא נתקלתי במחירים. אני חי בתל אביב אז אולי בשבילי זה שונה. אני לא יודע מה קורה בשאר הארץ. בתל אביב לא נתקלתי באיזו בעיה.

אבל זה איזה שהוא טריק. המחיר האישי שנגבה משנה לך את ההתייחסות לחברה. קודם הייתי פוליטי, היום לא. ברור לי שזה מזה. אתה מאבד אמון מסוים. פתאום לא היה לי כוח רצון. כל החברה הזאת נראתה לי חסרת צדק ברמה כל כך בסיסית. כל כך ראיתי את הרע שבה, הרגשתי ששחיתי בתוך האסלה של החברה. הבנתי, אחרי הסבל מה זה פוליטיקה, צדק, מפלגות? אחרי הסבל, הכל זה כלום.

במקום אחר אתה מהגר, מראש אתה לא קשור, אין ציפייה להתחבר לסביבה, אתה נכנס לבועה. יש מקומות שיותר קל בבועה.