ראיון עם י

י. קיבל פטור משרות צבאי בשנת 1998. בתעודת השחרור שלו רשום: פטור מסיבות בריאות.

לפני הגיוס:

בעיסוק שלי בחברה הישראלית ראיתי את הכל דרך עיניים ביקורתיות, חצי מרקסיסטיות, מלחמת מעמדות… התחלתי לקרוא ספרים. ראיתי את העולם מחולק לקבוצות מדוכאות של אנשים שמשרתים אינטרסים. קראתי המון ולמדתי המון ופיתחתי ראיית עולם שמנסה לזהות את האינטרסים שעומדים מאחורי כל דבר.

תעשיית הנשק – זה אינטרס אחד. החינוך שהצבא כמכלול נותן, צבא כמרכיב גוף כללי – המדינה המודרנית. חינוך לראיית עולם דיכוטומית, מיליטריזם, שנאת זרים, שליטה בעם אחר. הצבא נותן לאנשים ביטוי לכל הפילוסופיה הלאומנית הזאת. המדינה צריכה צבא כי היא מנהלת את עצמה בדרך שיש לה שלמות רק אם יש לה צבא. הבנתי את הקיום בכלל של מדינת ישראל בראיה קולוניאליסטית או משרתת אינטרסים של מעצמות-על. אז הבנתי שתפקיד מדינת ישראל הוא להיות מדינת צבא. אחרי שהבנתי את זה לא ראיתי את עצמי משתף פעולה עם זה. לא להתגייס זה הביטוי הפורמלי לזה שאני לא מאמין לשום דבר מהדברים האלה.

רוב האנשים שבויי התרבות שהם חיים בה, והם משרתים אינטרסים שהם לא דווקא שלהם. והאינטרסים האלה יוצאים בסוף מנצחים.

ניסחתי את כל מה שהבנתי עד אז במנשר שרציתי לחלק בבית-ספר במסיבת גיוס של הי"ב-ים. זה היה במסיבה שבית הספר ארגן. רבע שעה הייתי שם, הייתי צריך לעשות את זה מאוד במהירות, כי זה היה אסור. קיבלתי כמה קללות ומישהו זרק עלי את זה, אבל אף אחד לא התייחס לזה מאוד ברצינות.

בחרתי לשים את עצמי בצד המתנגד והמתלונן והרואה והנבואי – לא יודע איך להגדיר את זה. חשבתי שצריך להיות לזה תפקיד – למי שנוקט בראיית עולם כזאת. התפקיד היה תפקיד חינוכי.

[בשלבים הראשונים:] הייתי מוכן ללכת עם זה עד הסוף ורציתי גם לעשות מעצמי סמל חינוכי ולא היתה לי בעיה ללכת לכלא. הדברים שגרמו לי בסוף לא לעשות את זה היו: שזה קשה להפוך את עצמי למשהו שמוגדר אך ורק כנלחם בממסד. ידעתי שבשלב מאוחר כל-כך אני לא אוכל לשכנע את הצבא. הבנתי שמבחינת הצבא אין הבדל בין שחרור על 21 מטעמי בריאות לבין שחרור מטעמי מצפון. כבר לא היה משנה איך אני מציג את עצמי כלפי הצבא. רציתי להקל על עצמי ולעבור הלאה. רציתי להפסיק להתעסק בצבא.

קשה להשתמט מגיוס ולהישאר כל הזמן בסיבות הכלליות. החברה כל כך משקיעה בלהפוך אותך לחייל שאי-אפשר לא להיות חייל בלי לעשות משהו אחר, משהו שהוא אינדיבידואלי ולא כללי.

סיבות שנוספו מאז לאי-הגיוס שלי:

• סיבות פסיכולוגיות – יש דברים בעבר שלי שהם בעיני כנועים לממסד, מתפשרים. רציתי לעשות צעד חד-משמעי כדי להתנגד.
• גם: לא רציתי להיכנס לתוך התרבות הצבאית. היתה לי סלידה ממנה. חשבתי שאין שום סיכוי לא לקבל על עצמי את התרבות הזאת. למשל, לוח זמנים לגבי החשיבה והחיים בכלל. קיבלתי המון התרשמויות ממה שקורה לחברים שלי שהתגייסו. איך הם חושבים כל הזמן על החופש, איך הצבא שלהם מנותק מכל מה שמעניין אותם, איך שהם דיברו על בנות. לא ראיתי איך אני בורח מזה ובכל זאת משרת כחייל.
• השפה – ראיתי אותה מאוד חשובה בתור משהו שמשתלט עליהם. ביטויים מסויימים. לא רציתי להיות כזה. ניסחתי את ההשתמטות שלי בתור בחירה תרבותית.

התלבטויות:

היו לי התלבטויות. פחדתי לעשות משהו שיתברר כלא נכון. הבחירה היחידה שהיה צריך לעשות היא תרבותית או סגנונית. וגם: הצבא זה דבר זוהר. יש לו יוקרה וכבוד. קצת מתעוררת קנאה כשכולם מסביב מתעסקים בזה ואתה לא.

צעדים לקראת השחרור:

הגעתי לשלב שהייתי שלם עם זה לגמרי. פניתי בכתב לצבא וביקשתי לראות קב"ן.

איך זה הלך עם הצבא? מאוד בקלות. כל המגעים היו מאוד קלים. קיבלתי זימון לקב"ן. הייתי שם אולי שתי דקות. הוא שאל אותי אולי 3 שאלות. אמרתי שאני דכאוני. הוא שאל אם חשבתי להתאבד. אמרתי שלא. אחרי 2 דקות הוא אמר שהוא חושב שאני לא אתגייס לצבא. זהו. אחר-כך קיבלתי זימון לועדה הרפואית. שאלו אותי כמה שאלות ואיחלו לי דרך צלחה. שלשום קיבלתי את המכתב בדואר.

הדברים יקרו בשטח בשפות אחרות ממה שאנחנו מדברים. על ידי סרבני גיוס קטנים שיגידו שאין להם כוח להתגייס ושבא להם לנסוע לחו"ל. … סרבני גיוס שלא מתגייסים כי הם רוצים לנגן או בא להם לשחק בפלייבוי. אני רואה הרבה פחות טעם לעשות את הדברים בשפה שדיברתי קודם – של החינוך הביקורתי והמעורבות החברתית.

תגובות של הסביבה ומחירים:

החניכים שלי שהדרכתי יודעים שלא התגייסתי. אבל לא רציתי לקיים על זה שיחה. פחדתי להשפיע עליהם. הייתי עוד חלק מהתנועה שמצהירה שהיא תומכת בהעלאת המוטיבציה לגיוס. זה מסוכן שילד בן 15 יגיע הביתה ויספר שהמדריך שלו לא התגייס. התנועה עושה הרבה דברים מאוד טובים ולא רציתי לקלקל את זה ביחסי ציבור לא טובים. הורים זה עם מאוד שמרן ומגונן.

עד היום לא שילמתי שום מחיר. כל מי שדיבר איתי דיבר על מחירים. רב התגובות התרכזו במחירים ולא בעקרונות. המחיר היחיד המשמעותי היה הפחד שאני לא אוכל להמשיך בתנועה, שאני לא אוכל להמשיך להדריך. במקביל המוטיבציה להדריך ירדה.

אני לא אאוטסיידר. יש קבלה בין החברים. הייתי בשלום עם התחושות של לדבר בפלאפון עם החברים בגבול לבנון. לכולם יש השלמה עם תפיסת העולם שמניחה שבהכל יש חלוקת תפקידים בין מי שיסרב לבין מי שיתגייס. אני פשוט תפסתי צד מסוים. יש במשפחה אנשים שאני יודע שהמחשבה עלי דוחה אותם רק בגלל שלא הלכתי לצבא, אבל הם לא מעניינים אותי. אני לא מחפש אותם. אני פוגש הרבה אנשים ואני אומר הרבה שלא התגייסתי לצבא. לא נתקלתי בשום בעיה.

כשנהייתי שלם עם זה אז גם אימא שלי נהייתה שלמה עם זה. הויכוח שלי אתה התנהל במקביל להתלבטויות שלי עם עצמי.