מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

גדנע

מסתבר שחינוך זה פוליטי (31/1/13)
מתוך הבלוג "מסתבר שחינוך זה פוליטי":  כאשר אני בוחנת את מערכת החינוך שבה "סרבנות גדנ"ע" היא סטייה, מערכת חינוך שבה הדמות החינוכית הראויה לילדות וילדים במצוקה היא חיילת במדים, מערכת חינוך שבה מורים יתוגמלו לא על היכולת שלהם לקדם ילדים וילדות לאושר ולמימוש עצמי וחברתי, אלא לשירות המדינה וצעדיה הפוליטיים, כאשר אני בוחנת מערכת חינוך כזו, נראה לי כל הסיפור הזה כתכנית ריאליטי אחת גדולה: "חייל נולד" אם תרצו. במצב כזה מערכת החינוך אינה מערכת תהליכית בה צומחים הילדים והילדות, מתפתחים, חווים התקדמות ורגרסיה, מתבגרים ונהיים צעירים חולמים ומשכילים. אלא, מערכת החינוך היא תחרות. תחרות שבסופה מנצח החייל הקרבי יותר, הלוחם הטוב יותר, האדם העיוור יותר, האכזרי יותר, הקסנופובי יותר.
מיליטריזם בחינוך, גדנע, מורות חיילות
עידן לנדו (16/1/12)
מתוך הבלוג "לא למות טיפש":שבוע הגדנ"ע בכיתה י"א הוא נדבך מרכזי באתוס המיליטריסטי הישראלי. הרעיון שבבסיסו הוא ששנתיים או שלוש שנות שירות צבאי חובה אינן מספיקות; צריך להתכונן אליהן מראש עוד בזמן התיכון. הווי צבאי, מדים, סביבה צבאית, משמעת – כל אלה אינם יכולים לחכות עד גיל 18, ורצוי "לנטוע" אותם בנפשות הרכות עוד קודם לכן, כדי שיישאו פירות בעתיד. מתבונן מבחוץ עשוי לתמוה – מה בדיוק סוד המשיכה של שבוע מרוכז של אימוני שדה, משמעת קשוחה והשפלות, מזון לא במיוחד טעים ומחסור בשעות שינה? אבל התלמידים, ההורים וגם המורים יודעים: מדובר בחוויה מבוקשת ונחשקת; אוי למי שינסה לגזול אותה מן התלמידים.
מיליטריזם בחינוך, גדנע