מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

מבט על מיליטריזציה - ישראל 2011 - איזה מן ביטחון מספקים גופי הביטחון?

חברה בתהליך מיליטריזציה – עדויות ומחירים 

החברה היהודית בישראל רואה תגובות צבאיות למחלוקות מדיניות כצעדים הגיוניים וסבירים. היא מתייחסת להוצאות צבאיות עצומות ככורח ומחשיבה שרות צבאי לשלב התפתחות נורמאלי ואפילו חיובי ומושך. זו חברה שתופסת מלחמה כמציאות בלתי נמנעת, טבעית, גם אם קשה וכואבת ורואה בה קו פעולה מתקבל על הדעת. הגישה הזאת למלחמה, לצבא, לצבאיות מתוחזקת בעבודה תרבותית ופוליטית בלתי פוסקת והיא חיונית לקיום תהליך מתמשך של מיליטריזציה, כלומר של התעצמות הארגון הצבאי העמקת השפעתו על המדינה והחברה, תוך התבססות האידיאולוגיה שמספקת תשתית לכך.

ניתן למצוא עדויות לתהליך המיליטריזציה שישראל נתונה בו בהרבה מאוד תחומי חיים. התחומים שבחרתי לבחון נוגעים לחברה היהודית הישראלית, אותה חברה שנוהגת לראות בצבא ובנתח המרכזי שמוקצה לו מתוך "עוגת המדינה" מכשירים חיוניים להגנתה היא. התמקדות בתחומים אלה תבהיר, כך אני מקווה, עד כמה כרוכה אותה הגנה בפגיעות ישירות ומשמעותיות בקבוצה המתגוננת או "המוגנת" כביכול.

מנהיגות פוליטית:

בקרב ההנהגה הפוליטית בישראל, הן במוסדות השלטון הארצי והן בשלטון המקומי, קיים ייצוג-יתר בולט ועקבי של אנשי צבא. המגמה הזאת מסתמנת, למשל, בעובדה שעשרה מבין חמישה-עשר הרמטכ"לים הראשונים של המדינה פנו לקריירה פוליטית עם שחרורם1. נוכחותם המוגזמת של אנשי צבא בשלטון הארצי היא עובדה ידועה שזכתה כבר למקום בדיונים ציבוריים. עד היום הופנתה פחות תשומת לב לייצוג-היתר הצבאי בשלטון המקומי. בשנת 2003, לדוגמה, אנשי צבא לשעבר עמדו בראשן של תשע-עשרה רשויות מקומיות והובילו שלטון מקומי על כמיליון וחצי תושבים2. לאנשי צבא לשעבר מוקצים אם כן קול, נתח והשפעה מוגדלים במוסדות השלטון, תוך שלילת המקום הקול וההשפעה של קבוצות אוכלוסיה אחרות.

לא פחות חמורה מזה, היא העובדה שמעבר הקצונה הגבוהה מהצבא לשלטון הוא לעיתים קרובות מיידי ולא כרוך בתקופת צינון או בהכשרה מיוחדת. המהלך הפוליטי של הרמטכ"ל שאול מופז, למשל, בשנת 2002, היווה דוגמה מובהקת לכך ואף לווה בדיון ציבורי ובפסיקה משפטית, שלא מנעה את מינויו המואץ כשר הביטחון3. אותם קצינים העוברים ישירות מהצבא אל הממשלה, אל המפלגה או אל העירייה מייבאים למערכות אלה תרבות ארגונית צבאית שהיא אנטי-דמוקרטית מעצם הגדרתה. כך, מתרחשת מיליטריזציה וערעור המנגנונים הדמוקרטיים בתוך מוסדות השלטון הדמוקרטים עצמם.

מדדים כלכליים:

בשנת 2009 ישראל עמדה במקום החמישי בעולם בשיעור ההוצאה על ביטחון צבאי מתוך התוצר המקומי הגולמי; באותה שנה ההוצאה היתה 6.3% מהתמ"ג, יותר משיעור ההוצאה של ירדן, עיראק וארה"ב, למשל.4 על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הצריכה הביטחונית בישראל כאחוז מהתמ"ג, גבוהה פי 3.5 בערך מזו של ארצות המערב. ונתוני האוצר מעידים כי ההוצאה על ביטחון תעמוד על שיעור דומה גם השנה, 2011.

תקציב הביטחון לשנה הנוכחית מגיע ל-54.2 מיליארד שקלים שהם 15.5% מכלל תקציב המדינה.5 בניתוח השוואתי בין תחומי הוצאה ממשלתית, נמצא שבשנת 2004, הוקצו לביטחון 27% מתוך תקציב הפעולות של הממשלה (הסכום העומד לרשות הממשלה לפעולה ממשית – בשם הקהילה ולמענה – אחרי תשלום החובות והריבית). מדובר ביותר מרבע מתקציב הפעולות. בהשוואה: ב-2004, אחוז דומה מתקציב הפעולות, 29.5, הוקצו לכל השירותים החברתיים יחד, כלומר לחינוך, חינוך גבוה, בריאות, דיור, רווחה, תעסוקה וקליטה.6 במהלך העשור הקודם, בחישוב לנפש, "ההוצאה החברתית ירדה ... אל מתחת לרמתה ב ,2001-ובמשך ארבע שנים אף אל מתחת לרמתה בשנת 2000. במקביל, ההוצאה הביטחונית, בחישוב לנפש, היתה גבוהה במהלך רוב העשור ... רק ב 2008- וב 2009-גדלה ההוצאה החברתית לנפש יותר מן ההוצאה הביטחונית לנפש."7

לא רק הוצאות הביטחון אלא גם מבנה המשק משקף תהליך מיליטריזציה מואץ בישראל.
מרכיב ראוי לציון בהקשר זה הוא הסחר הישראלי בנשק שיש לו השלכות חמורות משלו על הדמוקרטיה בישראל. בשנת 2003 היקף היצוא הביטחוני מישראל עמד על כ-10% מכלל מכירות הנשק בעולם; ב-2004 ישראל דורגה במקום השמיני ברשימת סוחרות הנשק הגדולות.8 ב-2006 היא דורגה במקום הרביעי.9 ב-2011, לדברי העיתונאי מוטי בסוק: "שישית מהיצוא של מדינת ישראל ללא יהלומים היא למעשה ייצוא ביטחוני".10 סחר הנשק הישראלי מובל בידי משרד הביטחון, כאשר טענות חוזרות ונשנות של חוקרים ועיתונאים מצביעים על פיקוח רופף או בלתי קיים על סוחרי נשק מישראל. העיתונאי החוקר יוסי מלמן, לדוגמה, מתעד מזה שנים את רמת הפיקוח הממשלתי על סוחרי נשק מישראל. ב-2006 כתב: "הפיקוח ... על עסקות שנראו מפוקפקות היה רופף. כשהגישה היא 'לא תחסום שור בדישו', ברור שלמשרד הביטחון אין אינטרס להקפיד הקפדה יתרה, והיתרים למשא ומתן ולביצוע עסקות ניתנים כמעט ללא סינון ובדיקה".11 על פי דיווח מ-2008, למשל: "הסחר בנשק וציוד צבאי ע"י סוחרי נשק ישראלים באפריקה אינו מפוקח ע"י משרד הביטחון או יחידת סיב"ט (האגף לסיוע וייצוא ביטחוני) הפועלת מטעמו. מדובר בעשרות סוחרי נשק שמרביתם קצינים בכירים לשעבר, פוליטיקאים, פורשי סיב"ט ומתווכים."12

מרכיב אחר המשפיע על מבנה המשק הוא הסיוע הביטחוני שישראל מקבלת בקביעות מארה"ב. בשנת 2004 עמד הסיוע על כ-10.3 מיליארד שקלים; כרבע מתקציב הביטחון וקרוב ל-6% מתקציב הפעולות של ממשלת ישראל. שבעים-וחמישה אחוז מכספי הסיוע יועדו מראש לרכישות של ציוד צבאי בארה"ב והרבע הנותר יועד לרכישות בישראל. לדברי הסוציולוג שלמה סבירסקי: "ניתן לומר שתקציב הביטחון בנוי כך, שישראל מממנת את כוח האדם ואת הפעילות השוטפת של צה"ל בעוד שארצות הברית מממנת את רכישת הנשק. ... ארצות הברית מיטיבה גם, אם לא בראש ובראשונה, עם עצמה משום שמרבית כספי הסיוע מיועדים לרכישת נשק המיוצר על ידי תאגידים אמריקניים. ... למעשה הסיוע האמריקני כופה על ישראל להחזיק צבא גדול, המסוגל להפעיל את כל כלי הנשק היקרים והמתוחכמים. [בו בזמן] ארצות הברית ... יכולה לחסוך מעצמה ... החזקת צבא גדול משלה במזרח התיכון."13

קרקעות:

כמחצית מכלל הקרקע של ישראל שבתוך הקו הירוק מוקצית לבסיסי צבא, שטחי אש ותעשייה ביטחונית.14 כפי שכותב העיתונאי אמיר אורן: "זו בזבזנות משוועת. כל פינוי התנחלות, כל שינוי של עובי חוד העיפרון בתוואי גדר ההפרדה ... כרוכים בלבטים ובייסורים ... 6,000 קמ"ר – זהו בקירוב שטחו של ... הארכיפלג של צה"ל שבמרכזו אי גדול בנגב."15 עדות מסוג אחר למיליטריזציה של חלוקת הקרקעות בישראל היא חוסר השוויון המבני, הבוטה בהקצאת קרקעות ליהודים ולפלסטינים, במדינה שבה 20% מהאזרחים פלסטינים.16 בציבור היהודי ובממשל היהודי, האפליה המבנית הזאת מוסברת ומנומקת כביכול בתור "צורך" ביטחוני-לאומי מוצדק.

אחריות סביבתית:

מערכת הביטחון היא גורם מזהם מרכזי של מי תהום, במדינה שאין בה עודפי מים. זיהום מתמשך של מי התהום היקרים של ישראל מתרחש באתרים צבאיים וביטחוניים שונים.17 לדוגמה: זיהום חמור בדלק מטוסים בבסיס חיל אוויר באיזור אשדוד; זיהום מתפשט שגרם כבר לסגירת מספר בארות בסביבת מתחם התעשייה הצבאית ברמת השרון, באיזור מגורים מובהק. בבסיסים צבאיים רבים נמשך השימוש באסבסט שידוע כגורם מסרטן, וזה למרות פקודה שהורתה לפני עשר שנים ויותר על הפסקת את השימוש באסבסט בצבא.

דו"ח מבקר המדינה משנת 2004 מזכיר, בין היתר, תחנות דלק לא תקניות הפועלות בהרבה מאוד בסיסים צבאיים הגורמות לזיהום מי תהום, ונוהג של הטבעת תחמושת לא שימושית בים מול חופי תל-אביב. על פי סקירה מיוחדת ב- Ynet שהוקדשה לדו"ח, קבע מבקר המדינה כי "המודעות לאיכות הסביבה בצה"ל ובמערכת הביטחון נמוכה – ומסכנת את חיי כולנו".18

כל הפגיעות הסביבתיות של מערכת הביטחון מכרסמות במשאבים ציבוריים חיוניים, תוך פגיעה ממשית בציבור, בעוד הגופים הביטחוניים המזהמים מוצבים מעל לתקנות ולחוקים העוסקים בשימור משאבים אלה.

נגישות למידע:

שקיפות ומידע נגיש ואמין הם תנאים הכרחיים לקיום חברה דמוקרטית. הם הגורם המאפשר לאזרחיות ולאזרחים מעקב ובקרה אחרי פעולות השלטון, תוך מימוש הזכות האזרחית לפעול לשינוי מגמות פוגעות או מקוממות. ואולם, בישראל קיים קושי גדול בהשגת מידע מפורט ובהיר הנוגע, למשל, לקרקעות, לזיהום מי תהום, לחומרי הבנייה המשמשים בסיסים צבאיים ועוד. בשנת 2003, גנז המדינה דאז, הד"ר טוביה פרילינג, התפטר ממשרתו תוך מחאה על כך שלא ניתנה לו אפשרות לבצע את תפקידו כראוי. אחד הגורמים שציין היה ההתעלמות העקבית של גופים ביטחוניים מחוק גנזך המדינה, המחייב גופים אלה להעביר מסמכים לגנזך. גופים כמו המוסד, השב"כ, הוועדה לאנרגיה אטומית ועוד נוהגים, לדברי ד"ר פרילינג, לגנוז בעצמם את המסמכים שלהם ומסרבים להעביר אותם לגנזך.19 יותר מזה, הנציגות הנבחרת של החברה האזרחית לא מצויידת במידע הדרוש לדיון רציני בתקציב הביטחון או לפיקוח משמעותי עליו, וזה למרות היותו התקציב היחיד הגדול ביותר במדינה מזה שנים.20 דוגמא אחרונה: שאלת מדיניות הגרעין של ישראל, שנוגעת אישית לכל אזרחית במדינה, במיוחד לאור שטחה המצומצם, מעולם לא נפתחה לדיון ציבורי. לאזרחים לא נמסר שום מידע או דין וחשבון מוסמך בנושא זה. מסורת העמימות, המוצגת כביכול כאינטרס ביטחוני, פוגעת פגיעה ישירה בזכות האזרחית לקבל מידע על חומרים ומתקנים המסכנים את המדינה כולה.

חשוב, בעיני, לציין שכל חמשת התחומים שמניתי קשורים באופן הדוק ומיידי באופי הדמוקרטי (או הלא דמוקרטי) של המדינה. מידת פיזור המשאבים של המדינה בין קבוצות אוכלוסיה שונות לעומת ריכוז משאבים בידי קבוצה מצומצמת היא מדד מרכזי לבריאות התהליכים הדמוקרטיים בחברה נתונה. "משאבים" כוללים קודם כל השפעה, כך שעומק הדמוקרטיה שחברה נתונה מקיימת משתקף, בין היתר, בגיוון ובשונות הקיימים בין נבחריה הפוליטיים המשפיעים. משאבים נוספים שהחלוקה שלהם כרוכה בשמירה דמוקרטית על זכויות יסוד הם: כספי ציבור, משאבים סביבתיים הכוללים קרקעות, אוויר, מים, ונוף, וכן מידע שהוא משאב חברתי פוליטי חיוני. העמקה מתמשכת של אי-השוויון בחלוקת המשאבים האלה מהווה גם ערעור מתמשך של יסודות השלטון הדמוקרטי.

 

מיליטריזציה ומגדר או, את מי כל זה משרת?

המכלול הזה של הקצאת משאבים ציבוריים – של השפעה פוליטית, תקציבים, קרקעות, זכויות שימוש (או שימוש לרעה) באוויר ובמים, הסתרה וחשיפה של מידע, מהוה תשתית מבנית לאחיזה בשליטה. מיליטריזציה, תהליך שמאפשר לקבוצה מצומצמת שליטה במשאבים של הכלל, בעצם מאפשרת בכך שליטה בכלל עצמו או ליתר דיוק שליטה של קבוצה מסוימת על קבוצות אחרות בחברה. בישראל של היום תהליך המיליטריזציה מעמיק ומבסס את השליטה של אנשי צבא, גברים, יהודים, אשכנזים ברובם, בני מעמדות הביניים בדרך כלל, ולרוב גם וותיקים בארץ, בכל שאר הקבוצות המרכיבות את החברה בישראל.

המכשיר שאמור לספק ביטחון כללי משמש למעשה כמכשיר להדרה ודחיקה לשוליים של קבוצות שונות: נשים, עניים, נכים, פלסטינים אזרחי ישראל, פלסטינים מהשטחים הכבושים, מזרחיים ואחרים שמנועים בדרכים שונות מאזרחות מלאה, בין היתר באמצעות זכויות היתר ששמורות לחברי המועדון הצבאי הבכיר.

ובתהליך מעגלי של הזנה הדדית, המיליטריזציה בישראל מבססת מחדש, ברציפות, את הקצאות המשאבים המוגדלות לגופים המוצגים כ"ביטחוניים" ולאנשים המעורבים בהם. במובן זה, היא ממלאת תפקיד מרכזי בצבירת עושר פרטי ובהגדלת הפערים בחלוקת משאבי הציבור. לא פחות חשוב, כיוון שהוא מפנה בהתמדה את המבט הציבורי לאיום "מבחוץ", תהליך המיליטריזציה מסיט, או הסיט עד היום, את עיקר תשומת הלב ממהלך היישום הדוהר של עקרונות כלכליים ניאו-ליבראליים. אלה, שלא עוצבו לשירות הציבור אלא בעיקר לשירות בעלי ההון, מחוללים נישול זוחל של הציבור הרחב. אבל תחת מעטה הסכסוך והאלימות, המהלך בוצע, לפחות עד כה, ללא התנגדות ציבורית רחבה.21

תהליכי מיליטריזציה תלויים בשיתוף פעולה מצד האוכלוסייה; במדינה שמקיימת תהליכים דמוקרטיים, מיליטריזציה לא יכולה להימשך בלי הסכמה והשתתפות של הקולקטיב. חשוב, אם כך, להבין איך אוכלוסיה שחלקים גדולים מתוכה מודרים ונשמרים במקום נחות באמצעות התהליך הזה, בכל זאת משתתפת בו באופן פעיל. התשובה נעוצה בחלקה בהשקעה של השכבה השלטת בשימור האיום, ואולי יותר מזה, בשימור האמונה הרווחת באיום על קיום הקולקטיב. נקיטת צעדים חוזרים של שימוש בכוח מאורגן שתורמים (גם אם הם לא גורמים בלעדית) להמשך הלוחמה, תוך הדגשת האיום בשיח הציבורי בכל דרך אפשרית, מקיימות מעגל אינסופי של אלימות, זורות ומשכפלות פחד, תוך טשטוש העובדה שניהול מלחמה הוא למעשה הכרעה פוליטית של מקבלי ההחלטות ולא מציאות בלתי נמנעת שנכפית רק מבחוץ.

איום ופחד מהסוג שמעורבים בתהליך מיליטריזציה כרוכים בתודעה שבה "אני" ניצב תמיד מול ונגד "אויב". מדובר בתמונת עולם מקוטבת של ניגודים ברורים שהם כביכול המציאות "הטבעית". לדעת חוקרות שונות, תודעה זו נסמכת על "אב-טיפוס" מרכזי: הניגוד גבר-אשה, שנתפס כעובדה "טבעית". ואולם חלוקת תפקידי מגדר נראית "טבעית" כשהחברה מיישמת הבחנה מעשית נוקשה בין מה שגברים ונשים אמורים לעשות. אם כך, תהליך מיליטריזציה הנבנה על פחד ואיום גם מושתת על אכיפה חברתית של תפקידי מגדר נוקשים.

זו אחת הסיבות לכך שתפיסות רווחות של גבריות ונשיות משחקים תפקיד מרכזי בקיום משטר של גיוס. הסכמתם של הורים, צעירים וצעירות לציית לחוק שרות ביטחון בישראל מושגת במידה רבה באמצעות תפיסות של גבריות הרואות בשרות הצבאי מעבר לבגרות גברית ובתמיכה מסוגים שונים בגברים המשרתים (אם בצבא ואם מחוץ לו) מעבר לבגרות נשית. חלוקת תפקידי המגדר הנחוצה לחברה הישראלית הנתונה בתהליך מיליטריזציה, מציבה קבוצה נשית, חלשה יחסית וטעונת הגנה מול קבוצה גברית, חזקה ומגוננת. עבודה תרבותית רבה מושקעת בשימור קבוצה נשית נזקקת שהתלות וההערצה שלה מבססות ומעצימות את הדימוי הגברי. ובו בזמן מושקעת עבודה תרבותית ביצירת קבוצה גברית שחשה צורך, מחויבות ורצון לאמץ לעצמה זהות לוחמנית ומגוננת. כך, התכונות שמקושרות, על פי המוסכמות המקובלות, עם נשיות מצד אחד ועם גבריות מצד שני, מייצרות כביכול הצדקה לזכויות היתר שגברים צבאיים נהנים מהן ולמעמד הנחות יחסית של נשים.

בישראל, המציאות הזאת מוסתרת מעיני הציבור, לפחות חלקית, בין היתר בגלל חובת הגיוס שחלה גם על נשים. חובת גיוס של נשים יוצרת אשליה של חלוקת תפקידים שוויונית וגמישה. ואולם, מחקר מקיף של "יועץ הרמטכ"ל לענייני נשים" (יוהל"ן), שפורסם ב-2003, מצא שקצת למעלה מ-80% מהנשים בצבא נחשפות להטרדה מינית. רק כ- 20% זיהו את ההטרדה וידעו לקרוא לה בשם.22 לפי הממצאים, לא רק שרוב החיילות הצעירות לא התלוננו על ההטרדה, הן ביטלו והדחיקו את מה שהן חוו. הטרדה מינית היא פעולה אלימה שנועדה לממש ולבסס שליטה. נשים שמשרתות במערכות המאפשרות ואפילו מעודדות הטרדה מינית יוצאות ממנה, בחלקן הגדול, יותר צייתניות, יותר כנועות, ומוכנות יותר—אם במודע ואם לא—להשלים עם מעמד של אזרחיות סוג ב'.

גם בישראל, אם כן, כמו במקומות אחרים, אפליה על רקע מגדר היא עקרון מארגן מרכזי בקיום תהליך המיליטריזציה והיא גם אחד המחירים האישיים הנגבים מכל אשה שחיה בחברה הזו.

סיכום והמלצות:

תהליך המיליטריזציה המעמיק בישראל פוגע ישירות ביסודות הדמוקרטיה הישראלית, במשאבי טבע חיוניים, באזרחיות ואזרחי ישראל ובאוכלוסיית השטחים הכבושים שבאחריות המדינה. לא פחות חשוב, התהליך ודפוסי החשיבה הכרוכים בו משמרים את הקונפליקט בין ישראל לעם הפלסטיני ומונעים חתירה לפשרה אמיתית. הגבלה וצמצום התהליך הם צעדים חיוניים ודחופים. ניתן ליישם צעדים כאלה בתחומים השונים שהוזכרו ובתחומים נוספים, הן באמצעות חקיקה והן בהתערבות מעשית בנוהגים ופרויקטים קיימים. מספר המלצות מרכזיות:

  • ביטול חוק שרות ביטחון; חובת השרות בלאו הכי מיושמת כיום במלואה על כ-50% בלבד מכל מחזור גיוס וזאת באופן שרירותי וסלקטיבי.
  • עיגון בחוק של תקופת צינון משמעותית לקציני צבא פורשים לפני כניסתם לפוליטיקה.
  • פיתוח נוהלי פיקוח מלא של הכנסת על כל סעיפי תקציב הביטחון.
  • חתירה לויתור על הסיוע הצבאי מארה"ב.
  • הכפפת גופים ביטחוניים לחוק חופש המידע, אכיפת חוק גנזך המדינה וחוקים נגד זיהום על גופים אלה, כולל: עיכוב ההפרטה של תע"ש עד שיטופלו ביסודיות כל מקורות הזיהום במפעלים השונים.
  • דה-מיליטריזציה של מערכת החינוך, כולל: ביטול תכניות לימוד של הצבא ותכניות בעלי מרכיבים צבאיים בתיכוניים, הוראת נושא האלימות נגד נשים וההטרדה המינית כמפגעים חברתיים, הפעלת תכניות לימוד לשוויון בין המינים החל מגיל הגן, הפעלת תכניות לימוד העוסקות בנזקים של הגזענות בכל מערכת החינוך.

מקורות:

  1. איסוף הנתונים: ד"ר סרגיי סנדלר; נמסר באימייל אישי, 30 אפריל 2006. 
  2.  "19 חברי צוות וכמיליון וחצי תושבים", צוות-מגזין פורשי צבא הקבע, גיליון 67, דצמ' 2003-ינו' 2004.
  3.  הערך "שאול מופז" בוויקיפדיה, 24 אוגוסט 2011,  http://he.wikipedia.org/wiki/שאול_מופז 
  4.  דפנה מאור ורויטרס, "ישראל במקום החמישי בעולם בשיעור ההוצאה לביטחון מתוך התוצר", הארץ/דה מארקר, 12 אפריל 2011, עמ' 11.  http://www.themarker.com/wallstreet/1.624824
  5.  מוטי בסוק, "מי יחשוף את המספרים שמאחורי תקציב הביטחון?", הארץ/דה מארקר, 12 אפריל 2011, עמ' 11.  http://www.themarker.com/news/1.624815
  6.  שלמה סבירסקי, תקציב המדינה: מה עושים עם הכסף שלנו?, מרכז אדוה ומפה הוצאה לאור, 2004, עמ' 88. 
  7.  שלמה סבירסקי, "נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני: תמונת מצב, יוני 2010, עמ' 18. http://www.adva.org/Uploaded/מחיר%20הכיבוש%202010%20-%20סופי.pdf; ראו גם: מוטי בסוק, "למרות נטל הביטחון, הוצאות הממשלה בישראל – מהנמוכות ב-OECD", הארץ/דה מארקר, 28 פברואר 2011, עמ' 16.\
  8.   BBC, "Arms Trade Key Statistics," 15 September 2005, http://news.bbc.co.uk/2/hi/business/4238644.stm
  9.   Ran Dagoni, "2006 to be record year for defense exports," Globes Online, 6 December 2006, http://www.globes.co.il/serveen/globes/docview.asp?did=1000159865&fid=942.
  10.  מוטי בסוק, "מי יחשוף את המספרים שמאחורי תקציב הביטחון?", הארץ/דה מארקר, 12 אפריל 2011, עמ' 11.  http://www.themarker.com/news/1.624815
  11.  יוסי מלמן, "המדריך המלא למסחר בנשק ולמתן שוחד", 3 נובמבר 2006, הארץ/דה מארקר, http://www.themarker.com/law/1.385221
  12.  דרור מרום, "מחקר: אין פיקוח על סוחרי נשק ישראלים באפריקה", חדשות מחלקה ראשונה, 3 ספטמבר 2008, http://www.news1.co.il/Archive/001-D-172482-00.html
  13.  שלמה סבירסקי, תקציב המדינה: מה עושים עם הכסף שלנו?, מרכז אדוה ומפה הוצאה לאור, 2004, עמ' 92-93. 
  14.   Amiram Oren, "Shadow Lands: The Use of Land Resources for Security Needs in Israel," Israel Studies, Vol. 12, Number 1, 2007, pp. 149-170.  http://muse.jhu.edu/login?auth=0&type=summary&url=/journals/israel_studies/v012/12.1oren.html
  15.  אמיר אורן, "תחליף לגדה: 'גוש אימונים'", הארץ, 19.10.2005  http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=9249
  16.   אורן יפתחאל ואלכסנדר (סנדי) קדר, "על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי", יהודה שנהב (עורך), מרחב אדמה בית, הוצאת הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר, תל-אביב, 2003, עמ' 35.
  17.  צפריר רינת, "התלוננו לפני 17 שנה", הארץ, 20.4.2003.  http://www.haaretz.co.il/misc/1.876683
  18.  וואיינט, "איכות הסביבה? צה"ל מצפצף", 10.10.2004.  http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2987484,00.html
  19.  יוסי מלמן, "גנז המדינה המתפטר: "רמת התיעוד – של העולם השלישי", הארץ, א1, 17.6.2003.  http://www.haaretz.co.il/misc/1.889163
  20.  ראו למשל: מירב ארלוזורוב, "הקופסה השחורה של נתוני השכר בצה"ל", הארץ/דה מארקר, 3 דצמבר 2009,  http://www.themarker.com/misc/1.543483
  21.  ראו למשל: יגיל לוי, "ביטחון העוני וההון", הארץ, דה מארקר, 13.12.2005, http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=657253&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0.
  22.  יוהל"ן, תופעת ההטרדה המינית בצה"ל, 2003, http://www.aka.idf.il/yohalan/main/main.asp?catID=18283