מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הורות מגויסת

פורסם בספר: מיליטריזם בחינוך. 2005. עורכת: חגית גור. הוצאת בבל.

הוצג בכנס כנס מיליטריזם וחינוך: מבט ביקורתי. תנועת פרופיל חדש, בית הספר לחינוך, האוניברסיטה העברית, סמינר הקיבוצים. ירושלים ותל-אביב, מאי 2001

1. פרסומת מלחמה

ב-1998, כשהבת שלי היתה בכתה ו', הצבא בא לבקר בכתה שלה. נכנסו לחדר חיילת וחייל במדים, המורה פינתה להם את המקום שלה לפני הכתה והם הגישו לילדים מצגת. החיילת שאלה בקול דרמטי: "ילדים, ממה אתם פוחדים?" הילדים סיפקו לה תשובות מתוך העולם שלהם – חייזרים תפסו מקום גבוה ברשימה. היו בה גם מבחנים, מחבלים, ברקים. החיילת הקשיבה ולא מצאה את התשובה שהיתה צריכה כדי למלא את התפקיד שהוטל עליה. היא אמרה: "נכון, אבל יש עוד דבר נורא מפחיד שלא הזכרתם: מ-ל-ח-מ-ה." היא ביטאה את המלה לאט, רשמה אותה בגדול לרוחב כל הלוח, ומתחה מתחת קו ארוך. הבת שלי תיארה לי את פרטי הסצינה. אחר-כך החיילת הסבירה מה יכול לקרות לאנשים במלחמה, אפילו אם הם לא חיילים. אחת הילדות התחילה לבכות וילדות וילדים מסביבה ליטפו אותה וניסו להרגיע אותה. זאת היתה ילדה שאמא שלה מתה בערך שנתיים לפניכן. אני מניחה שהבכי והתגובות מסביב, העצימו מייד את המטען הרגשי של המצגת. החיילת הצליחה להפיק בכיתה ריגוש ומתח. זאת היתה פרסומת מלחמה בהחלט אפקטיבית.
בעקבות מהלך ההפחדה, החיילת הסבירה למה חשוב "לרענן" בכל בית את מסיכות הגז והמזרקים שחולקו לאזרחים בישראל. היא ביקשה מהילדים ללחוץ על ההורים ללכת לתחנות החלוקה. אחר-כך החייל הדגים שימוש במסיכה וסיפר פרטים על המזרק.
זה היה ניסוי שהצבא ערך בהרצליה להגדלת ההיענות האזרחית ל"רענון" מסיכות הגז. אני מציעה להסתכל בו מקרוב כי אני מאמינה שהוא אפייני. יש בו – אולי באופן יותר גלוי ובוטה מהרגיל – קווי מיתאר משותפים להרבה אירועים במערכת החינוך; דינמיקה ששותפים בה הממסד החינוכי, המערכת הצבאית-ביטחונית, או התרבות והכלכלה הצבאית-בטחונית, הילדים, וההורים.
בסיפור הזה בלטה העובדה שהילדים באותה כתה לא נשאו בתודעה את המלחמה כאיום נוכח. מתוך הסיפור, נראה שהחיילת קיבלה הדרכה ורפרטואר של מחוות: איזה שאלה להציג, איך להגיב, איך לרשום על הלוח, איך להגות. הפרטים הזעירים האלה מעידים בבירור שמי ששלחו את החיילת ידעו מראש שהרבה ילדות וילדים בישראל לא מונים את איום המלחמה בין הפחדים המרכזיים שלהם. הילדים באותה כתה ו', היו בגן טרום חובה ב-1991, בזמן ההתקפה של ארה"ב במפרץ הפרסי. הם חבשו מסיכות ושמעו צפירות ונסגרו בחדרים אטומים. ובכל זאת כששאלו אותם בכתה ו' מה מפחיד אותם, הם לא אמרו "מלחמה". את אימת המלחמה, בצמוד להנחה שהיא כנראה באופק, צפויה, בלתי נמנעת, המערכת ביקשה להקנות לילדים. מערך השיעור שהצבא הכין לאותה חיילת בת ה-18-19, נבנה כדי לגרום לילדים להפנים את התפיסות האלה. זאת היתה המטרה הבסיסית של השיעור. בלעדיה אי-אפשר היה להשיג מטרות אחרות, כמו השפעה על ההורים.
וירג'יניה וולף כתבה על תרבות המלחמה, תרבות שנבנית סביב תודעת מלחמה. היא זיהתה בתרבות כזאת גורם שמוליד למעשה מלחמה, גם כשנדמה שזו נכפית מבחוץ. בספר של ק. גראנדי, "חיילים ללא פוליטיקה: שחורים בכוחות הביטחון של דרום אפריקה" (שיצא ב-1983, בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה) תרבות כזאת מתוארת בתור: "יצירה מכוונת של אקלים חברתי מהסוג שיגרום לשירות הצבאי להיראות מושך, לפתרונות צבאיים … להיראות הגיוניים, להוצאות וכוח צבאי מוגדלים להיראות קבילים." (עמ' 109)
בספר "Oh Say Can You See" (שיצא ב-1999, בהוצאת אוניברסיטת מיניסוטה) החוקרות הפמיניסטית קאתי פרגוסון ופיליס טרנבול, כתבו על תהליך נורמליזציה של נוכחות הצבא בכל מקום, והפיכת האפשרות שהמדינה תנהל מלחמה לשגרתית, נורמלית וקבילה. בהקשר הזה גם חובת הגיוס נראית טבעית, אפילו אם היא לא נעימה. השיעור במלחמה בבית-ספר יסודי בהרצליה, היה מהלך נורמליזציה של מלחמה. הוא העביר לילדות ולילדים את המסר ש—: "אולי לא חשבתם על זה קודם ואולי לא נראה לכם שזה נוגע לכם, אבל תדעו לכם שזה – מלחמה – קיים ואפשרי וחלק מהחיים."
יש הרבה אירועים דומים בבית הספר, בגן הילדים, בחינוך הלא פורמלי, בתנועות הנוער, בפרסומות ובתקשורת. אני רוצה לבודד חלק מהמרכיבים ששיחקו תפקיד בשיעור הזה. איזה סוג סמלים היו בו, איזה משמעויות הם הכילו. אני מאמינה שדפוסים דומים חוזרים על עצמם במספר גדול מאוד של אירועים בתחום החינוך.

2. מגש הכסף בפעם האלף
הגיעו, אם כן, לבית הספר חייל וחיילת. בצמד. לא במקרה – אני חושבת – זה העלה בי מיד אסוציאציה ל"מגש הכסף" של אלתרמן, שקוראים אותו עדיין בהרבה טקסי זיכרון, בהרבה מאוד בתי ספר. בשיר הזה יש מוות צעיר, מרגש, יפהפה ומעורר הערצה. הסמל-הצמד הזה עם המוות היפה שלו, מהדהד בהרבה תבניות נוספות כמו הלוויות צבאיות. זה סמל שמעוגן בתוך חוויה רגשית שמורכבת מעצב, אבל, ריגוש, חשיבות, שייכות, עיניים מוצפות דמעות. מי שגדלה בארץ נחשפת לתבנית הסמלית הזאת מגיל מאוד צעיר. אצל חלק גדול מאתנו, היא מעוררת – כמעט כמו ברפלקס – את מכלול הרגשות האלה. כך ששימוש בתבנית מנצל את הרגשות הכרוכים בה תוך עקיפה, לפחות חלקית, של עמדה ביקורתית.
ההילה הרגשית הוסיפה תוקף למצגת המלחמה. אבל אני מאמינה שהיא היתה גם אחת המטרות של המפגש. הניסוי היה הזדמנות להעמיק אצל הילדים תחושות של התפעלות, מבט "מלמטה-למעלה," כלפי חיילות וחיילים. ההופעה בצמד ייצגה ושיכפלה את המיתוס של "כולנו צבא" – גברים ונשים, כביכול בשוויון ושותפות – ועודדה ילדות וילדים לבנות דימוי עצמי שכולל שלב עתידי של חיילות.
עידוד לבניית הזדהות מרוגשת עם דמות החייל, הוא אירוע רווח מאוד. אני רוצה להזכיר דוגמה אחת שהיא מעניינת במיוחד בעיני, משום שהיא מטעה במיוחד: באמצע פברואר 1997 מאות אלפי ילדים נכנסו לכתות בבוקר ושמעו את המורה אומרת – על פי הוראה של משרד החינוך: "אתמול קרה אסון גדול. שני מסוקים של הצבא התנגשו ונהרגו 73 חיילים. והיום נדבר על מה שאתם מרגישים". זה היה לכאורה צעד טיפולי של תמיכה רגשית בילדים. בעיני מדובר במשהו אחר. רוב הילדים בישראל לא הכירו איש מהרוגי האסון. חלק גדול מהם, במיוחד הצעירים, עדיין לא שמעו עליו. לכן, כנראה, הרבה מאוד ילדים לא הרגישו מלכתחילה רגשות קשים בעקבות אסון המסוקים. הרבה אסונות ומוות עוברים על פני מסכי הטלוויזיה שלהם. הם לא תמיד מעוררים רגשות קשים. אבל כשמבקשים בכתה "לבטא רגשות קשים", בעצם מבהירים לילדים הנחת מוצא: שיש להם כבר "שם, בפנים", רגשות קשים, שאמורים להיות להם כאלה. הילדים לומדים מה הם אמורים להרגיש, וילד שאין לו רגשות כאלה, מבין שהוא לא בסדר, שהוא לא מגיב – כביכול – כמו כולם. ילדה שלא הקדישה לאסון תשומת לב מיוחדת נדחפת להצטרף, להשתתף בריגוש, ולפתח את הרגשות שהיא למדה שאמורים להיות לה. תהליכים כאלה מועצמים מאוד בקבוצה. ילדות וילדים מבינים מה הם צריכים להרגיש וגם נמשכים לקחת חלק בריגוש העז, לחוות את החוויה שעובר הכלל. וכמו ב"בגדי המלך החדשים", בדרך-כלל אף אחד לא יעיז או תעיז לגלות שהיא לא רואה/לא מרגישה כמו כולם.
אירועים מסויימים נבחרים כצינורות לחיברות ילדים להזדהות עם חיילים. הם נבחרים לפי מידת הדרמטיות, ואופי הנסיבות – למשל, לפי מספר ההרוגים. באירוע נבחר כזה הסבל האישי, שהוא כמובן אמיתי וקשה, מסומן בתור סבל "שלנו", משותף, קבוצתי. סימון כזה מציב אותו כסבל חשוב, משמעותי. הכאב מסווג בתור כאב של הכלל, והאבידה שהאירוע כרוך בה מסווגת כקורבן לטובת הכלל. מזה משתמעת תחושת אשם כלפי ההרוגים וכלפי המשפחות, וחוב שהכלל חייב להם. תגובה רגשית מסויימת הופכת לכלי להגדרת הקבוצה: רק מי שמרגיש את הרגשות הנכונים וחשה אותם כשלה, אכן שייכת לקבוצה. כדי להשתייך, חובה להרגיש אישית את הכאב והחוב; "כאילו כל אחד יצא מארץ מצרים". זה בעצם היה השיעור שנלמד בכתה, מבעד לעבודה הטיפולית.
שעורים כאלה הם נדבך מכריע במבנה הרגשי שמניע אחר-כך נערות ונערים להחזיר, כביכול, את החוב בהצטרפות לצבא. מה שהם משננים כבר מגיל צעיר הוא תבנית פשוטה: "אחרים הקריבו קורבן בשבילי, עכשיו תורי להקריב, תורי לתרום לחברה." השרשרת הזאת נשענת גם על תחושת אשם, וגם על ריגוש והערצה. התגובות האלה לא מובנות מאליהן, או "טבעיות". הן נלמדות – בבית, מתוך התקשורת, במערכת החינוך ומהסביבה התרבותית.
השיעור בקבלת עובדת המלחמה כשגרה, כאופק הכרחי, ובהזדהות עם חיילים, עבר לילדי כתה ו' בהרצליה דרך עוד כמה ערוצים. הנער והנערה במדים, בדמות הזוג מ"מגש הכסף", חילקו ביניהם את תפקידים בצורה מתוכננת ומדוייקת. התפקידים היו מתוזמרים, אוטומטיים. החלוקה הברורה, התפקידים המוגדרים המוכנים מראש, המחישו שארגון שלם עומד מאחורי המצגת, שהחייל והחיילת הם רק נציגים זוטרים שלו, מעין שחקנים או שליחים. הם היו חסרי שם או זהות פרטית. העוצמה והסמכות שהיו להם נבעו מהמדים שהם לבשו ומהמקום שבית הספר והמורה הסכימו להקצות להם. במובן מוחשי ומילולי, הם היו חלק מהצבא שהגיע לכיתה, עם כל כובד המשקל של הארגון.
יחד עם זה, לשיעור המלחמה היה פן ידידותי כביכול. רוב עבודת המצגת נעשתה בידי החיילת. תיאור המלחמה נמסר על ידי אשה, כלומר על ידי חברה בקבוצה המיגדרית המשותפת לרוב המורות, רוב האחיות, רוב המטפלות, רוב הדמויות המוכרות והמרכזיות בתחום החינוך. כדי להציב את המלחמה בתודעה בהצלחה, המסר עבר "אזרוח" חלקי: הוא הוכנס להקשר מוכר ושגרתי, הוא נמסר בכתה, הוא נמסר על ידי אשה. הדמות המוכרת של המורה ליוותה את כל התהליך. אם כן, הריגוש הדרמטי שולב במרכיבים שסימנו עד כמה תודעה של מלחמה היא דבר של חולין, דומה קצת לזריקות אנטי-טטנוס שתמיד מלוות בריגוש של הילדים ובניסיונות הרגעה של המורות.
בחלוקת העבודה של הצמד מפיקוד העורף היה עוד פן סקסיסטי. בצד המסר של "כולנו כאחד" שוכפלה כאן החלוקה הסטריאוטיפית שלפיה אשה עוסקת בחומרים רגשיים ובהנחייה (התפקיד השגרתי של המורה), והגבר (החייל, ששתק רוב הזמן) עוסק בידע הטכני, בביצוע, בעשייה "האמיתית". חלוקת התפקידים המיגדרית הסטריאוטיפית שוב סיפקה מצידה הקשר או רקע מנרמל, מוכר ולכן טבעי כביכול, לתודעת המלחמה שהשיעור הנחיל.

3. שיעור מלחמה להורים
וההורים? בניגוד למה שנהוג במקרה של זריקות אנטי-טטנוס, הורי הילדים שעליהם נערך הניסוי לא קיבלו שום הודעה מוקדמת עליו, ולא התבקשו לתת רשות לערוך ניסוי בילדים שלהם. אני מניחה שהרבה ילדות חזרו הביתה וסיפרו על השיעור. הוא הסעיר לא מעט ילדים בכתה. זאת היתה חלק מהמטרה שלו. אבל, עד כמה שידוע לי אף אחד מההורים – גם לא אני עצמי, אני מודה – לא הגיב/ה על קיום הניסוי. קהילת ההורים קיבלה את האירוע בשתיקה מוחלטת.
הורים מגיבים היום בקול ברור על הרבה דברים במערכת החינוך. השתיקה כאן העידה שאף אחד מההורים לא ראה או ראתה בעיה בהפחדה מכוונת של הילדים שלהם, למטרות ציבוריות או לאומיות. גם אם היו אמהות שעסקו בהרגעת הבת או הבן שלהן אחרי השיעור, הן לא התלוננו לבית הספר, או לעירייה, או לצבא. חלקן כנראה לא העלו בדעתן למחות. הניסוי נראה להן סביר ותקין. אחרות שהיתה להן ביקורת על הניסוי, וביניהן אני עצמי, אולי לא הרגישו מספיק חזקות כדי לצאת נגדו ונגד ההסכמה-שבשתיקה של כל שאר ההורים. הניסוי הזה נמשך מאז ועד היום, בהרבה מאוד בתי ספר בארץ. בשנים האחרונות אספנו בתנועת "פרופיל חדש" דפי עבודה שמחלקים לילדים בזמן השיעור הזה. באחד מהם, משנת 2000, מופיע בין היתר תשבץ שהפתרון שלו כולל את המלה "אנטרקס". השתיקה של ההורים לנוכח המציאות הזאת, היא שיקוף ברור של מידת הנורמליזציה של צבא ומלחמה בחברה הישראלית.
תגובות ההורים לשיעור המלחמה חיזקו והעמיקו את המסר המרכזי שלו. אמא שהרגיעה את הבן בוודאי לא אמרה לו: "סתם סיפרו לכם סיפורים", או אפילו: "אם לא נסכים לעשות מלחמה אז פשוט לא תהיה כזאת". כמעט כל ההורים כנראה השאירו במקומה את התפיסה שמלחמה באמת אורבת באופק, שהיא נכפית על המדינה, שהיא לא בחירה של מקבלי ההחלטות, שאין אפשרות למנוע אותה למרות שלא רוצים בה, ובעיקר שהיא חלק מהחיים, גם אם כרגע אין מה לדאוג. כך, כמעט בהכרח, האמהות השלימו בתגובות שלהן בבית את השיעור של הצבא. בתשובה לדיווחים הנרגשים של הילדים הן ענו מתוך תפיסת המציאות שלהן והוסיפו תוקף ונוכחות לגרסת העולם שהוצגה בכתה. ההורים בעצם גוייסו באמצעות השיעור, לתמוך בהקנייה של תודעת המלחמה, של הפחד מפניה בצד תחושת ה-"אין ברירה". הם מילאו תפקיד חשוב בהשגת המטרה הראשונית של השיעור ותמכו בפועל במערכת.
האמהות הצטרפו, אם כך, לתהליך החיברות של הילדים. אבל גם הן עצמן הפנימו את המסר שלו, חיזקו והעמיקו באמצעותו את השותפות שלהן בתפיסת העולם הרווחת. בכל חברה בנות ובנים מתפקדים כגורם שמחזק ומעמיק את קשרי ההשתייכות החברתית של הוריהם. אבות ואימהות שולחים ילדים לגנים ולבתי-ספר, חוגגים איתם חגים ומקיימים איתם טכסים ומנהגים מכל מיני סוגים. הדור הצעיר מונחה על ידי ההורים להשתתף במגוון רחב של מוסדות, והורים שמלווים ומנחים את ילדיהם דרך מסלול מוסדות החברה, משתתפים באופן פעיל באותם מוסדות ובמארג החברתי הכללי, תוך קבלת הערכים שמונחים בבסיס המוסדות האלה. הפקדת בן בידי מערכת החינוך, למשל, מעידה לכל הפחות על קבלת מרות החברה על ידי ההורים, ובהרבה מקרים גם על הבעת אמון בה.
יותר מזה, כשבת "מביאה הביתה" מטלה או עמדה שלא מקובלת על ההורים, הם בוחרים בהרבה מקרים "לא לעשות עניין" כדי לא להוציא את הילדה מהכלל. השתיקה שאותו הורה נוקט כלפי הנחייה ממסדית שנוגדת את דעתו מהווה בעצם תמיכה מעשית בעיקרון שעליו הוא חולק. אם אמא בעלת הכרה חילונית "בולעת בשתיקה" דרישה שהבת שלה תבוא לקבלת שבת בגן במטפחת ראש, היא מחזקת את הגרסה המערכתית של מוסד השבת, וגם את המעמד של המערכת כבעלת מונופול על הגדרת המוסד הזה. הילדה יודעת כמובן שבבית מתייחסים אחרת לשבת, אבל היא לומדת שעמדת הבית מושתקת (לפחות בפומבי) בפני העמדה של המערכת. ההורים שלה נדרשים ומסכימים לשתף פעולה עם גירסת הממסד שהם לא מחזיקים בה.
לכן, במהלכים של חיברות ילדים, המערכת גם מעמיקה את ההתנייה החברתית של הוריהם לקבל תכתיבים, להניח שיש "שם למעלה" כאלה ש-"מבינים" ולהשתיק עמדות עצמאיות ייחודיות. ההורים עוברים מן "חיברות-מחדש" באמצעות הבנות והבנים שלהם – חיזוק ההרגל להיכנע למוסכמות כדי להשתייך חברתית. זה "חיברות-מחדש" כי התהליך מותנה ברובד קודם של חיברות שלהם עצמם כילדים, שמזין את התהליך וגם ניזון ממנו. וכך – באמצעות שיעורים במלחמה מכל מיני סוגים, מערכת החינוך, והתרבות הצבאית מגייסות את ההורים לשותפות צייתנית בגידול ילדים שמלחמה תיראה להם עובדת מציאות.
הרגלים כאלה של שותפות וציות מגיעים לביטוי המובהק ביותר שלהם בהקשר של גיוס לצבא. הכוונה של בן או בת לשרת בצבא, עומדת בניקוד קוטבי להשקעה המתמשכת של רוב ההורים בטיפול בילדים, ושמירה על שלומם. שירות צבאי מציב סיכונים של פגיעות מסוגים שונים, גם בפני בנים וגם בפני בנות, אם כי הפגיעות בבנות נדחקות לשולי התודעה בדרך כלל ונוטות לא להילקח בחשבון. הסיכונים שהשירות מציב כוללים בין היתר פגיעות בקרב, פגיעות בתאונות, פגיעות בהטרדה מינית, בהשפלות, בצלקות רגשיות כתוצאה מהשתתפות באלימות כלפי אחרים.
חברה שבוחרת להפעיל באופן מתמשך ועקבי קבוצה מסויימת מתוכה כחיילים – במקרה הזה, בעיקר צעירים וצעירות בסוף שנות העשרה ובתחילת שנות העשרים שלהם – מעידה בכך שהחזקת בני הקבוצה הזאת בצבא כדאית לה יותר מאשר החזקת קבוצות אחרות. היא כדאית כי היא יותר זולה. במהלך עבודת הועדה שבדקה את הנושא של גיוס תלמידי הישיבות, למשל, השופט צבי טל חישב שחייל נשוי עם ילד אחד, עולה לצה"ל פי ארבעה מחייל רווק. כלומר, הרבה יותר זול למדינה להחזיק בצבא צעירים וצעירות לא נשואים שהם לא הורים. פירוש הדבר שיותר זול לסכן דווקא את בני ובנות אותה הקבוצה. מבחינת החברה, פגיעה אפשרית בבני הקבוצה הזאת כרוכה בהפסד יותר קטן מאשר פגיעה בבני קבוצות אחרות.
בתחילת שנת 2001, קבוצת מילואימניקים פירסמה ב"הארץ" מודעה של רבע עמוד הקוראת למילואימניקים להצטרף לארגון שדורש אכיפה מלאה של חובת הגיוס והשירות. המודעה נסגרה במשפט: "סירוב לדרישותינו, משמעותו אחת – המדינה מתעקשת לסכן ולהקריב דווקא את חיינו כמיעוט." המארגנים הבינו משהו עקרוני וחשוב שהוא נכון בכל מקרה, לגבי כל קבוצת אנשים שמגייסים אותם לצבא. כשקולקטיב מחליט על פני עשרות שנים לסכן חיים ובריאות של קבוצה מסויימת, בתור מטבע לקניית הישגים מדיניים, משתמע מזה שחיי אותה קבוצה נתפסים על ידי הקולקטיב כזולים יחסית לחיי קבוצות אחרות.
מסקנה כזאת עומדת בסתירה ברורה ומזעזעת למקום הרגשי, ולפעמים גם החומרי, שבנים ובנות תופסים במשפחות פרטיות. שם אי-אפשר לאמוד בכלל את המחיר של פגיעה בבן או בת, או ההשלכות של אובדן שלהם. ובכל זאת, למרות הסתירה הברורה הזאת, הורים בישראל דוחקים למקום משני את העיקרון של הגנה על שלום הילדים ומכפיפים אותו לעיקרון של היענות לצורכי החברה. אמנת השירות בצבא, אמנה חברתית מרכזית בישראל, מקויימת עדיין בידי חלק גדול מהקהילה היהודית החילונית והדתית-לאומית (אם כי בהיקף הרבה יותר קטן ממה שמקובל לחשוב). זו אמנה שמציבה בבירור את דרישות המדינה מעל צורכי הקיום של המשפחה או צרכי הקיום של היחיד או היחידה. רוב ההורים שמנחים בת או בן לקיים את האמנה, מעמידים בעצם את היקר להם מכל לרשות הכלל, ומשתיקים גם עיקרון סותר, וגם דחף רגשי עז להגן על החיים של הבן או הבת.
אני מאמינה שהמעשה הזה – שנראה כמעט בלתי אפשרי ולא סביר – מתאפשר על רקע האימון הממושך שאמהות ואבות מקבלים בהשתקת עמדות אישיות המנוגדות לעמדות המערכת; התרגול שהם מקבלים בהיענות לצווים שהגיעו הביתה דרך שיעורי המלחמה של הילדים.