מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

כשמורים מצדיעים לרמטכ"ל

כבר למעלה מעשור, שאחת לכמה שנים שר חינוך או סגן שר חינוך או קצין חינוך או אלוף בדימוס זה או אחר, מכריז ברוב חשיבות ורעש על סיבוב נוסף בתהליך ההצבאה (המיליטריזציה) של בתי הספר התיכוניים; על עוד גל של קצינים-אחרי-פרישה או לקראת-פרישה או בשירות-פעיל-מודאג-או-משועמם שעומד לעוט על בתי הספר, וילמדו עוד מלחמה. כך, לאור היום, במדים, בכל כובד הברזלים על הכתפיים, מול ציבור שבוי של תלמידים ו/או מוריהם. בדמוקרטיה המתקראת היחידה במזרח התיכון, חינוך טוב נחשב לחינוך צבאי.

ולמרות זאת, פחות ופחות תלמידי תיכונים מתייצבים, מתגייסים ומשרתים שירות מלא. כבר שנים שהמספרים יורדים בעקביות בעוד תופעה חברתית של סירוב בפועל הולכת וגדלה. אז מה זה שממשיך להביא את הצבא שוב ושוב לבית הספר למרות התוצאות העלובות? מה זה בדיוק, מלבד החשיפה התקשורתית-ציבורית הקלה והג'ובים (לפעמים לעתיד) שכל סיבוב כזה מספק על חשבון הציבור? מה הם מחפשים? מה הם בעצם איבדו שם, בתיכונים, השרים והקצינים.

קודם כל, אמון: את אמונם של אלפי צעירות וצעירים במציאות של "איום קיומי" בהול ומיידי מזה שישה עשורים ויותר, שמולו קוראים להם השרים והקצינים להתייצב ולשרת. מבעד להפחדות החוזרות שמזהירות מפעם לפעם מפני צורר אחר ומבעד לשפה המליצית של טקסי השבעה וזיכרון, הרבה מאוד בנות ובני נוער חשים בעוצמה בפיחות ערך החיים שלהם.

מדיניות של המשך הקונפליקט כבר ארבעה דורות בשילוב עם משטר של חובת גיוס, מעידה בעיני רבים מהם על זילות חייהם בעיני החברה והמדינה. צעירים אלה מסרבים במספרים גדלים והולכים להעמיד את עצמם לרשות השרים והקצינים כמטבע מדיני זמין, חלקם תוך הצהרה ציבורית על סירוב מצפוני ורובם תוך סירוב בפועל.

השרים והקצינים איבדו את האמונה של אלפי צעירות וצעירים בכך שבעיני המנהיגים חייהם אכן יקרים וחשובים, שהשרים והקצינים יסכנו אותם אך רק בעיתות סכנה איומה וממשית, רק כאשר באמת אין שום ברירה אחרת.

בכך אבד להם גם כוח ההפחדה והסטת תשומת הלב; חזיון האויב האכזר מבחוץ כבר לא מספיק על מנת להסתיר מהרבה אזרחים-לעתיד את בעיות התפקוד הקשות של נבחרי הציבור ושל הקצינים שאמורים לסור למרותם של אלה.

גם שליטה הם איבדו, אותם שרים וקצינים. גם אותה הם יוצאים לחפש בתיכונים. הצבא ומנהיגיו איבדו את הבלעדיות שנהנו ממנה בעבר - בבחירה, סינון וניתוב של צעירים למסלולי שירות שונים לפי ראות עיניהם. היום, כאמור, מספרים גואים של בני ובנות נוער נוקטים צעדים פעילים ולא משרתים או משרתים מעט מאוד.

אלא שאין שום טעם לחפש אחרי האמון האבוד של בני הנוער בתוך התיכונים, אצל התלמידים או בתכנים ושיטות החינוך של מורים ומנהלים. כדי להשיב אותו יצטרכו ראשי המדינה והצבא ללמוד להקשיב לצעירים, להפסיק לשאת לשווא טיעון של איום קיומי תוך כדי בחירה חוזרת בהתפשטות, בכוחנות ובדיכוי. הם יצטרכו להתוות מדיניות מאוד שונה כדי להפריך את העדות המצטברת לחוסר ערך החיים בעיני המנהיגים - זילות חייהם של צעירות וצעירים יהודים, של פלסטינים, של לבנונים, של פעילים בינלאומיים.

הבעיה היא לא המוטיבציה אלא המיליטריזציה: צבא שעוסק בדיכוי במקום בהגנה וממשלה אחרי ממשלה שמשלמת בקלות בחיים כדי לנשל ולתפוס ולהחזיק בעוד ועוד אדמה. אין לבכירי האומה מה לחפש בבתי הספר; תנועת הסירוב עושה להם בית ספר ומורה להם: לא עוד מלחמה. השאלה היא רק אם הם מסוגלים להבין ולהפנים את השיעור הזה.

רלה מזלי, סופרת, חוקרת עצמאית ופעילה בתנועת "פרופיל חדש" לאזרוח החברה בישראל
פורסם לראשונה ב-Ynet, בתאריך 1.12.2009
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3812885,00.html