כשהפצצה תיפול על הקריה בתל אביב

שאלה: מה יותר הגיוני מלמקם את הפיקוד העליון של הצבא בלב המטרופולין הסואנת ביותר במדינה? תשובה: בישראל אין דבר הגיוני יותר. וזה לא שאף אחד לא הבחין באבסורד שבכך בעבר. ראשי ממשלות, מפקדי צבא וראשי העיר תל אביב תמיד היו תמימי דעים באשר לנפיצות הנוכחות של המטכ"ל בלב אוכלוסייה אזרחית. כולם תמיד ידעו ולכולם תמיד נוח היה להתעלם. אבל על כולם עלה ישראל רוקח, פעם ראש העיר תל אביב, שדווקא לחיבתו הבוטנית היה משקל מכריע במיקומו של הבסיס הצבאי העצום בלב תל אביב.

לאחר מלחמת העצמאות היו בתל אביב 14 מחנות צבא גדולים ומאות מבנים ומתקנים ביטחוניים מפוזרים בבנייני מגורים, עסקים, מחסנים, מוסכים ועוד. ביפו נתפסו מאות בתים נטושים, נוסף על הנמל, ובהם שוכנו מטות השב"כ, המודיעין ומפקדת חיל האוויר (מחנה אריאל במתחם יהודה הימית). מחנה בן-עמי, בסיס התובלה, השתרע במרובע הענק שבין הרחובות ארלוזורוב, ויצמן, ז'בוטינסקי ונמיר. אצטדיון הצבא שכן בשטח הרכבת בארלוזורוב, מחנה בצ"ם (בסיס ציוד מרכזי) במתחם התחנה בפאתי נוה צדק, ומחנות נוספים היו בגני התערוכה, שייח' מוניס, שדה דב ועוד.

אבל בראש מעייניו של ישראל עמד השטח של מחנה יונה (כיום גן העצמאות). הוא היה להוט להגשים את חזונו ולנטוע על שטח מחנה יונה את גן העצמאות כריאה ירוקה המשקיפה על חוף הים. במשך ארבע שנים דחו ראש הממשלה והרמטכ"ל את פניות רוקח בעניין זה בלך ושוב.

כל זה השתנה באחת עם פרוץ המשבר הקואליציוני בדצמבר 52'. חמישה ימים לאחר התפטרות הממשלה הושבעה הממשלה החדשה, כשלראשונה צורפה אליה מפלגת הציונים הכלליים. רוקח היה היחיד ממנהיגי הציונים הכלליים שהתנגד להצטרפות לקואליציה. אלא שייצרו לא עמד לו מול הממתק של מחנה יונה שבן גוריון הניח לפתחו, והוא התמנה לשר הפנים. הסכמתו סללה את הדרך לסבב רבתי של יחידות ומחנות צבא ברחבי גוש דן, שבמסגרתו הוחלט להעביר את המטכ"ל מרמת גן (מחנה השלישות) לקריה. מהלך זה איפשר לשר הביטחון להודיע על פינוי מחנה יונה, ולרוקח להגשים את חלומו הירוק.

להמשך קריאה: http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1724778