מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הורות מגוייסת בישראל

הורות מגויסת בישראל **

מאת רות ל. הילר

תורגם על ידי טל הרן

 

רות הילר, אם ל-6 וסבתא ל-8, היא פעילת שלום ותיקה ואחת המייסדות של פרופיל חדש, התנועה לאזרוח החברה בישראל. פרופיל חדש היא תנועה פמיניסטית של גברים ונשים הפועלים לאזרח את החברה בישראל, לשים קץ לשליטה הישראלית באדמות פלסטיניות שנכבשו על ידה ב-1967, ולטפח חברה אנושית, שוויונית ושוחרת-חיים. היום היא ממלאת תפקיד ריכוז רישות בינלאומי בתנועה. ארבעה מילדיה סירבו לשרת בצבא ישראל. בנה הבכור, ינון, היה הפציפיסט הראשון בתולדות המדינה שזכה לפטור משרות צבאי בתוצאה מעתירה לבג"ץ, תהליך שהיה כרוך בשש שנות מאבק עם הצבא ודרך בתי המשפט. זו פרשה ייחודית בתולדות הסירוב בישראל. בכמה אתרים התפרסמו באנגלית, בגרמנית ובאיטלקית מאמרים ל רות על אודות התהליך ועל פעילותה בפרופיל חדש.

באחרונה הגיעה אליי עצומה שיזמה קבוצה של 40 אימהות, ובה נאמר במפורש: "איננו רוצות להושיט את בנינו לצכ"ל (צבא כיבוש לישראל)". העצומה קוראת ליטול אחריות חברתית ושים קץ לכיבוש הישראלי של פלסטין. מסמך זה מרומם נפש.1



לפני מספר שנים, כשארבעה מילדיי סירבו לשרת בצבא, ניצבתי לבד באמונתי שלא "להושיט" את ילדיי לצבא הישראלי. לכן עצומה זו כה מרגשת אותי. אני רואה בה דוגמה חדשה ומרעננת של קולות אמיצים הקוראים פה אחד להתנגד לאופייה הצבאי כל כך של ישראל, לחוקי הגיוס, ולשימוש בנוער כבשר תותחים. אלה בדיוק המטרות אליהן שואפת ולמענן פועלת פרופיל חדש, תנועה פמיניסטית לאזרוח החברה בישראל.



בטרם הוקמה פרופיל חדש ב-1998, היינו תחילה שתי קבוצות לימוד, בהן נשים ישראליות-יהודיות נפגשו כדי ללמוד בצוותא על נשים, צבא וצבאיות, והשפעת המיליטריזם על החברה בישראל. בפגישותינו מדי חודש, במהלך כשנתיים, חקרנו היבטים רבים ושונים של מיליטריזציה בחברה אזרחית – בישראל כמו גם ברחבי העולם. התוודענו לכתביהן של חוקרות כגון ג'קלין קוק, סינת'יהאנלו ורבים אחרים. למדנו פרקים בתה"ך העוסקים בנשים ובתפקידיהן המוכתבים. למדנו על תנועות התנגדות לגיוס כגון תנועת הסרט השחור בדרום אפריקה, ועל אופנים בהם התארגנו אחרים לשים קץ לגיוס החובה במדינות רבות אחרות. קיימנו דיונים במשמעות ההפחדה וההשתקה, מה משמעות חיים כנשים – כבנות, אחיות, דודות ואימהות – בחברה הנשלטת בידי הירארכיות גבריות ומושפעות על ידי אתוס צבאי מזק ומובנה.



בתוך החברה הישראלית נכפית שתיקה על מי מאתנו השואפות ליצור שיח חדש שיכלול את האפשרות שלא לשרת בצבא. קיום דיון מסוג זה מהווה אתגר אפילו במציאת מרחב בטוח בתוך בתינו ומשפחותינו שלנו.

אנחנו מושמצות, אומרים לנו – במקרה הטוב - שאנחנו רגישות מדי, חסרות ניסיון, ומגלות תגובנות-יתר.

במקרה הגרוע נאמר לנו שאין לנו שמץ של מושג מה "באמת" קורה ומה "באמת" חשוב. ומה שבאמת קורה ומה שבאמת חשוב הוא ש"הם רוצים לזרוק אותנו לים", "הם מבינים רק כוח", ו"אין אצלם פרטנר לשלום".



עדיין, אחד הדיונים החזקים יותר שקיימנו עסק באברהם, שרה ויצחק, כאשר אברהם הוביל את יצחק להר המוריה בכוונה להקריבו לאלוהים. מובן שעלתה השאלה: "מדוע לא נשמע קולה של שרה כשאברהם הוביל את ילדם, אפילו כבוגר, להעלותו לעולה? האם היא מחתה? ואם כן, מדוע אין זכר למחאתה? וכיצד מסוגלת אם פשוט לוותר על ילדה, בידיעה שהוא ימות?"

דיון זה העניק לי תובנה רבה לגבי המניפולציות של תפקידי מגדר באמצעות השימוש בתנ"ך כסימוכין. הוא גם הוכיח לי שיש קשר בין האופן שבו שרה מקבלת את אובדן החיים ובין עמדתה הנוכחית של ישראל לגבי קיום מצב מתמיד של מלחמה. השיח בישראל עדיין "כורך יחדיו" דעות ודיונים של נשים על שלום ואזרוח ומתייג אותן כנאיביות ומנותקות מן המציאות. מושמעות האשמות מגדריות כגון "אם את אישה, הרי לא שירתת בקרבי ולכן את גם לא מסוגלת להבין עם מה אנחנו (הישראלים) אמורים להתמודד". היגיון מסוג זה מניח שנשים הן היסטריות מטבען ומכירות את העולם פחותמגברים, ולכן אינן מסוגלות לעסוק בענייני ביטחון.

בתוך המרחב הבטוח שיצרה קבוצת הלימוד שלי, מודעות חדשה זו גרמה לי להתחיל להציב שאלות על מסורות ונורמות. דוגמה מובהקת לכך מצאתי כשנולד בן לחברים והוזמנו להשתתף בברית המילה – טקס שעורכים יהודים לתינוקות בני שמונה ימים. פעולה זו מתקיימת עד עצם היו הזה כתזכורת וסמל של הכניסה בברית בין אברהם ואלוהים.

לידת ילד היא אירוע משמח כשלעצמו, תמיד. אולם אחרי שביצע המוהל את פעולת המילה, התינוק הבוכה וסובל הונף גבוה מעל לראשינו כדי שנראה אותו כולנו. סבו מצד האם קרא בקול, "מזל טוב! עוד חייל נולד לבית ישראל!" לבי נשבר לשמע הדברים, במיוחד לנוכח העובדה שכמה שנים לפני כן שכל האיש האומלל הזה את בנו, חייל צעיר, בפיגוע בצומת בית ליד.

אך הטרגדיה אינה רק באובדן חיים או באמונתו של אדם זקן שכל צעיר וצעירה חייבים להתגייס לצבא ויהי מה. הטרגדיה גלומה בהתניה ובשטיפת המוח המתמשכת. היא מצויה באופן שבו אנחנו, כאזרחים, בוגרים, הורים ו"חופשיים בדעותינו" כביכול, מקבלים על עצמנו באופן מלא את הקריאה לנשק. אנו מניחים את התשתית, מכינים את ילדינו לכך מינקות, ומתכוננים בעצמנו לקבל את גיוסם כעבור 18 שנים. בכך אנו גם מכינים את עצמנו לכך שגיוס זה עלול להסתיים בנכות או במוות, לילדינו או בידי ילדינו. נורמליות זו היא שמייצרת קורבנות המושפעים בקלות, ובכך מטפחת אווירה של פחד מן האפשרות המתמדת של מלחמה.

בחברה בישראל להורים יהודים תפקידים מוגדרים. בכל שנות גידול ילדיהם, בנים ובנות כאחד, עליהם לעודד ולתמוך בצייתנות הקוראת לקידוש הלאומיות המתגלם בשרות צבאי. אנו מעודים את ילדינו להתגייס כשהם נקראים לכך לאחר לימודיהם בתיכון, או להתנדב לשירות לאומי. כהורים אנו מחזקים את האמונה ש"חובה היא חובה" וכי גבורה בשם עם ישראל היא הערך הראוי מכולם לשאיפה. כולנו מזדהים עם תפקיד הלוחם והשימוש באלימות לפתרון בעיות. כוח הכוח.

אנו משכנעים את עצמנו, ובכך גם את ילדינו, שאנו נתונים ב"מלחמת אין-ברירה", מלמדים אותם שחייל מת הוא תמיד גיבור ומרבים לצטט את יוסף טרומפלדור שאמר כביכול, "טוב למות בעד ארצנו", כאידיאולוגיה המשמרת את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי. אנו מקיימים תמיכה זו במשך כל שירותם בצבא על ידי טיפוח אידיאולוגיות המצדיקות את ההשלכות של השתתפות פעילה בכיבוש פלסטין.

אני תוהה לנוכח תפקיד זה שהורים ישראלים קיבלו על עצמם, עמדה שלדעתי מנוגדת במהותה לטבע האדם. האין זה תפקידו הטבעי של הורה לרצות להגן על ילדיו, ולא להיפך? האם יש צדק ביצירת מצב תמידי שבו ילדים גדלים לחשוב שאחריותם וחובתם לשרת את המדינה ובכך להגן על הוריהם ועל הזולת ככלל? מדוע אפוא מזה כמעט שבעה עשורים, מוכנים הורים לתת לילדיהם להתייצב בחזית ובסיכון מתמיד ולעולם לא להטיל ספק במחיר הכבד של מצב החירום המתמשך בו נתונה המדינה? זו מלחמת ברירה, ואין לכפות על איש לשרת בה.

עם זאת, הרי לא רק הורים תומכים בבניהם בהתכוננותם לשרות הצבאי. חשוב לציין שישראל היא אחת המדינות הספורות הכופות גם על בנות שרות צבאי. כמו הבנים, מתחנכות הבנות על העיקרון שמרגע לידתן חלה עליהן אותה מחויבות וצייתנות למדינה. אך יש נקודה נוספת המכינה אותן לתפקידיהן הצבאיים ומעודדת אותן למצוא שם בעל. זאת, בצד הגבריות השולטת בצבא ובחברה ככלל, יוצרת תרבות של הטרדה מינית, חזית שונה ומסוכנת שלא נלקחת על פי רוב בחשבון על ידי הורים, מורים או פוליטיקאים.

טענת פרופיל חדש היא שכל המערכת החברתית בישראל מושתתת על שליטה –בין אם בצורתה הצבאית-הירארכית הנכפית ישירות על נשים, אזרחי ישראל הפלסטינים ושאר מגזרים ומיעוטים, או בשטחים הפלסטיניים הנתונים תחת כיבוש צבאי ישראלי. ערכים פטריארכליים אלה מכריעים בכל הרמות והמישורים – בתוך הבית, במקום העבודה, בפוליטיקה. הם מקדמים ומצדיקים את ערכיה הצבאיים של המדינה הממשיכים לקדש קרביות, אלימות, מערכות שרר מבוססות-מגדר, ומעודדים יחסים בין-אישיים כוחניים.

בהקשר זה פרופיל חדש, כתנועה פמיניסטית של נשים וגברים בגילים 18 – 86, ממשיכה לעסוק בסוגיית התפקיד המרכזי שממלא הצבא בחברה בישראל בכל היבטיה האפשריים.

תפקידן של אימהות במיוחד אינו מתמצה בתמיכה בלבד – עליהן לדאוג. זה תפקיד שנועד למי שאין להן מלה בנושא.

פרסומת קלמנרבין

בפרסומת זו של LG, החברה מקדמת מבצע שבמסגרתו חיילים מוזמנים לקניון שם נציגי LG יכבסו להם כדי "להוריד את התיק מאימא"... פרסומת זו מתייחסת לתפקיד האימהות כתומכות, כדי ליישר קו עם המאמץ המלחמתי.