מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

שדה, לאום, חברה

בקרחת היער עמדה ערמה גדולה של סנדות עץ, הילדות והילדים באו לקחת מהן ובנו במחנה שלהם גדרות ושערים, תרנים ומתקנים לפחי האשפה, במו ידיהם.  במשך יומיים  מרבית הילדות והילדים במחנה של ביה"ס לא נגעו בטאבלט או במחשב, הם ישנו בשקי שינה על החול, בישלו על מדורה ואפילו, לא להאמין, דיברו אחד עם השני, לא דרך האייפון.
אגף של"ח במשרד החינוך מוציא בכל שנה רבבות ילדות וילדים בכיתה ח' לבניית מחנות ביער במשך יומיים, אירוע שמטרתו הערכית היא למידה בנושא מנהיגות. לכאורה נראה כי הרעיון תמים ומעניין – הרחקה של ילדות וילדים מתרבות היומיום המנוונת והמנוכרת וכליאתם במעין בועת טבע למשך יומיים, בה הם מתנסים באורח חיים של עבודת כפיים, של קבוצה וכמובן מגלים את יכולות המנהיגות שלהם. למעשה, לרעיון פנים נוספות ובועת הטבע אינה סגורה לעולם החיצוני. היא קשורה קשר אדוק למקום בו מתרחש המחנה, ולמטרה "עליונה" יותר, מגויסת יותר.
באנדרטת הנח"ל שליד חדרה התקיימו השבוע מספר מחנות של"ח לילדות ולילדים מכמה תיכונים בארץ. בשעה מסוימת, באמצע בניית השערים והגדרות, הופסקה הפעילות וכל כיתה נלקחה לפעילות הנצחה באנדרטה הסמוכה. בפעילות זו שמעו הילדות והילדים על  חיל הנח"ל, שוחחו על המשמעות של "נוער חלוצי לוחם", ואף צפו בסרט תדמית בו נראים לוחמי הנח"ל כאשר הם פושטים על בתי פלסטינים ומושכים בכוח החוצה "מחבלים" תוך הסבר על תפקידו של המאגיסט, תפקידו של הצלף ועל הערך המרכזי המלווה אותם בפעילותם הקדושה, שהוא, באורח פלא, ערך המנהיגות. את סופה של הפעילות חתם הביקור בחדר ההנצחה של המתקן, בו שמעו הילדות והילדים סיפורים על מנהיגים שהקריבו את חייהם למען "הבטחון של כולנו" לפי מילותיה של המדריכה.
מעניין להבחין בשתי פנים המתגלות באירוע מוזר זה:
ראשית, ניכר כי רעיון ההתחברות אל הטבע הופך, תוך קיום ההקשר בין המחנה לבין מיקומו, למטרה שולית ביותר. הניסיון לנתק ילדות וילדים מ"אינפוזיית המסכים" נהפך למיותר ברגע שמטרתה האמיתית של הפעילות נדרשת לכלים של ציוויליזציה כגון מקרן ומסך להקרנת הסרט המלחמתי, מחשבים בחדר ההנצחה וכו'. דבר זה חושף לכל עין בוחנת את המטרה האמיתית שמאחורי אירועים שכאלה – "הקנייה" של ערכים, שאינם מעוגנים רק בהקשר האישי או הקבוצתי, אלא ערכים שהינם סוכנים של מטרת העל של צורת החינוך הזו – ביסוס תודעה לפיה ישנה אמת מוחלטת אחת, בה הטוב הוא ההקרבה, המסירות, הנתינה לא גבולות שמהותה כמובן הלחימה, והקרבת החיים למען המדינה.
שנית, אני מעוניינת להתמקד, לרגע, בתרבות החינוך לערכים, המועלת על נס באירועים מסוג זה. החינוך לערכים מוגדר על-ידי הוגים וחוקרים שונים (כגון צבי לם,  יוסף אבינון, אליהו רוזנוב, ועוד) כתהליך חד כיווני של העברת תכנים מהמחנכים למתחנכים, בו המתחנכים פאסיביים מאוד. בחינוך כזה עלולים המחנכים להתייחס לערכים כאל עצמים חשובים שיש לאגור ולצבור אותם וככל שצוברים יורת מהם נהיים בני אדם מחונכים יותר. כלומר האובייקטיביות המוצמדת לערכים המכוננים בחינוך האידיאולוגי, גורמת לתהליך החינוך להיות מעין תהליך קפיטליסטי, בו ישנה תחרות על התקדמות ליניארית ברכישה של דברים (ערכים) והמצליח ביותר הוא מי שרכש יותר ממה שניסו "להקנות" לו, וכעת הוא "עשיר" יותר בערכים אותם יוכל "להקנות" לבאים אחריו. תרבות זו יוצרת, בהכרח, תחרותיות להוטה בין הילדות והילדים לרכישה של יותר ויותר ערכים ואם המדובר בערכים מיליטנטים התחרות הופכת עזה ואלימה יותר. כך מתקלפים אירועים מסוג המחנה ביער ממטרותיהם הגלויות ונחשף המסע התחרותי האמיתי – לא איזו כיתה תעמיד, תרתי משמע, את הגדר הגבוהה ביותר במחנה, אלא איזו כיתה, של ילדות וילדים בני 14,  תצא "הערכית" ביותר, המסורה ביותר ללחימה והקרבה ואהבת הארץ וכו', המנהיגה האמיתית.
נקודה אחרונה נוגעת לשפה. 
השיח המאמין בחינוך לערכים עושה שימוש במילים אלימות. הערכים המועברים לילדות ולילדים מועברים להם על-ידי הקניה, הנחלה, החדרה, הטפת מוסר. במסגרת כזו של שפה אלימה, אין מקום לטיפוח של חינוך המעודד חשיבה עצמאית והבעת עמדות, והחינוך האינדוקטרינטיבי מתמזג היטב עם מטרות של חנוך מיליטנטי והאחדת התודעה הקולקטיבית סביב הנכון – שהוא בהכרח הצבא, והלא-נכון, שהוא האישי, הרגיש, החושב.  השפה האלימה לא מותירה מרווח נשימה ובמסגרת כזו, של בנייה משותפת ביער וישיבה סביב מדורה, מיטשטשים הגבולות בין הראוי-המוסרי, שנבחר אצל כל ילדה וילד באופן עצמאי ולאחר תהליך אישי, לבין הראוי -המגויס, המונחת מלמעלה, שבונה בילדות ובילדים עוד נדבך של ציות עיוור, ובעצם הפלא ופלא, מכין אותם לשיוך הצבאי.
במשך יומיים עם ילדות וילדי הכיתה, ראיתי אותם בונים גדרות, שערים, מגני דוד גדולים ותרנים, אבל שולחן אוכל לכיתה הם לא בנו. ראיתי אותם עוזרים אחד לשני, משתפים פעולה ורוקמים קשרים חברתיים, אבל בתחרות הם הפסידו. כי הערך שאותו היו צריכים לקנות ולמכור הוא מנהיגות.