מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

מערכת החינוך מציגה: "חייל נולד"

 

מתוך הבלוג "מסתבר שחינוך זה פוליטי":

 

מחשבות על החלטתו של שר החינוך לתגמל מורים על פי אחוזי הגיוס לצה"ל

כשהייתי בכיתה יא' יצאה השכבה שלי לשבוע גדנ"ע. המחשבה על החזקת נשק צרמה לי ולא הסכמתי לצאת. הושבתי לשיחה עם רכזת השכבה שהסבירה לי ש"זה מאוד לא מקובל" ושלחה אותי, כעונש, להכין עבודה על חיל האוויר.
לאחר שלוש שנים מצאתי את עצמי עומדת בחצר בי"ס "אחווה" ברמלה. מוקפת בילדים וילדות צעירים, שרואים בי מודל לחיקוי שלהם. המורות שלהן, שהיו צריכות להתמודד עם ארבעים ילדות וילדים בכיתה, לא יכלו לפנות להם זמן. אבל לי היה זמן, הייתי מורה חיילת. הייתי הדמות החינוכית שלהם, במדים.

ההחלטה של שר החינוך גדעון סער, לתגמל את המורים (כאן וכאן), המורות ובתי הספר לפי אחוזי גיוס, מסוכנת ומחרידה בעיני לא רק בגלל היותו של צעד זה נדבך נוסף בדרך לחברה מיליטנטית המקדשת את הצבא והופכת אותו למרכז בורא הוויה, תרבות ושפה הישגית. ההחלטה הזו מסוכנת לא רק כיוון שהיא מחדדת את אופיה של החברה בישראל כחברה פטריארכאלית שבה נמדדת הצלחה ביכולת להיות לוחם טוב יותר, לא מגן כי אם יוצא אלי קרב, חמוש, לוחמני, חסר רגישות ומודעות אל סבלו של האחר, קהה חושים. מעל לכל ההחלטה הזו מטרידה את מנוחתי מתוך היותי אשת חינוך המאמינה בכך שמטרתה של מערכת החינוך היא לקדם את הילדים והילדות למיטבם כבני אדם.

img_1974

מערכת החינוך אינה אמורה להיות כלי שרת בידי אידיאולוגיה זו או אחרת, ובפרט אינה אמורה להיות מערכת טרום צבא המאפשרת למדינה לאמן היטב מנטלית ותודעתית-תרבותית את ילדיה וילדותיה לקראת השימוש בהם. מערכת החינוך צריכה לקדם ילדים וילדות, קודם כל, למיטבם האישי. כבני אדם.

כאשר אני בוחנת את מערכת החינוך שבה "סרבנות גדנ"ע" היא סטייה, מערכת חינוך שבה הדמות החינוכית הראויה לילדות וילדים במצוקה היא חיילת במדים, מערכת חינוך שבה מורים יתוגמלו לא על היכולת שלהם לקדם ילדים וילדות לאושר ולמימוש עצמי וחברתי, אלא לשירות המדינה וצעדיה הפוליטיים, כאשר אני בוחנת מערכת חינוך כזו, נראה לי כל הסיפור הזה כתכנית ריאליטי אחת גדולה: "חייל נולד" אם תרצו. במצב כזה מערכת החינוך אינה מערכת תהליכית בה צומחים הילדים והילדות, מתפתחים, חווים התקדמות ורגרסיה, מתבגרים ונהיים צעירים חולמים ומשכילים. אלא, מערכת החינוך היא תחרות. תחרות שבסופה מנצח החייל הקרבי יותר, הלוחם הטוב יותר, האדם העיוור יותר, האכזרי יותר, הקסנופוב יותר.

תכנית זו מתחילה כבר בביה"ס היסודי, ויש שיאמרו כבר בגן, כאשר הילדים והילדות נבחנים בקרבה שלהם ללאום. תוך צביעת דגלים קטנים ושירת ההמנון, מתחילים בתהליך ניפוי כל אלה שאינם חשים הזדהות עמוקה, או אלה שהנוכחות של מורה במדים נראית להם זרה. בתיכון ממשיכה התחרות על שלל שלביה המלהיבים – הגדנ"ע, אימוץ האנדרטאות וקידוש השכול ועוד ועוד. מי שיעז להראות פקפוק באחד מהסמלים או השלבים ימצא עצמו מחוץ למרוץ. אבל תכנית הגמר החגיגית מתרחשת עם סיום יב' – שם נבחנים המועמדים על הדרך שעשו באופן אחיד להפנמת התודעה המיליטנטית העיוורת, על יכולתם להיות החיילים הטובים, הממושמעים והאחידים ביותר, על יכולתם להשתבץ היטב למשבצת שיעדה להם המדינה, שהיא כאמור – המפיקה של תכנית זו, בה מערכת החינוך היא רק הבמה.
הבעיה העיקרית טמונה בכך, שבניגוד לתכנית ריאליטי, כאן 15 דקות התהילה של המתמודדים אינן מתמוססות באוויר עם תום שידורי התכנית וכאשר נכבה את הטלוויזיה לא נראה את פניהם המביכות יותר. כאן תהיה זו החברה שבה נאלץ לחיות חברה שטופת מוח ומעוותת. כאן יאלצו מאות אלפים של צעירים מבולבלים, כמוני, לתהות לאחר שחרורם – לשם מה, להתמודד עם הכאב שגרמו ובעיקר – עם מי שנהיו, עם מי שנהייתה החברה הזאת, המיליטנטית, הפטריארכאלית, העיוורת.
ובנוסף לכל זה ישנם המורות והמורים, שאינם מנטורים בתכנית כזו כי אם פועלים עייפים, שעמלים מסביב לשעון כדי לסגור את החודש עם המעות שיקבלו אם ייצרו יותר בובות זהות ואחידות. וכאן כמובן ניתן לשאול מה זה עושה למעמד המורות אבל מעל לכל – מה זה אומר על טיבו של החינוך ועל תפקידו? מה זה אומר על מערכת החינוך? שתלויה על חוטים המוזזים בידי שר החינוך המשחק בה כרצונו ומעלה שכבות של אבק על מטרותיה המקוריות – לחנך א/נשים להיות אנושיים.

כך שלצד הבעיות הרבות שמביאה החלטתו של סער לתגמל מורים על-פי אחוזי גיוס, בעיות בהן נגעתי קצת, כמו מיליטריזם בחברה, ובעיות בהן לא נגעתי כלל כמו חוסר שיוויון והעמקת הפערים בין יהודים וערבים, למשל, בעיה שאותי מדאיגה בתור אשת חינוך היא הצבעתו של צעד כזה על הפיכתה של מערכת החינוך לזרוע מבצעת של שלטון מטורף זה או אחר.

במידה רבה מערכת חינוך של חברה לאומית תמיד תשרת את מטרותיה של המדינה. כזו היא גם מערכת החינוך הממלכתית שלנו. אך על המנעד שבין הרצון לסמליות קלה ולרפרוף של מכחול לאומי במשבצות החינוך הבלתי פורמלי, לבין גיוסה של המערכת כולה למען הלאומיות, איבדנו כבר מזמן את האיזון. כמו בחברות חשוכות ביותר, כמו בחברות טוטליטירות מסוכנות,
וזה מה שהכי מדאיג אותי.