מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

//

מערכת החינוך המשובש מנסה בכל משאביה לעוות לי את התפיסה. פולין, יום בעקבות לוחמים, גדנ"ע וימי זיכרון. אני מסיימת בקרוב 12 שנות לימוד ואין שמחה ממני להשאיר מאחור את העכבר מעבדה שהייתי עבור המערכת; כלי קיבול לרעיונות האלימים שלה. צברתי הרבה כעס ושאלות וביום הזיכרון האחרון התיישבתי לכתוב אותן. הצטרף אליי עוד חבר מהשכבה ויחד יזמנו מפגש אלטרנטיבי ביום הזיכרון בבית הספר. תלינו שלט על לוח מודעות שמזמין את כל קהילת בית הספר למפגש בו ננסה לפרוץ את ההגבלות בשיח שמבקשת מערכת החינוך לקבע, ולנהל דיון אמיתי על יום הזיכרון. הגיעו בערך 20 אנשים מכל השכבות ומורה אחת. התיישבנו על הרצפה והתחלנו לדבר. בדיון שיצרנו עלו שאלות ומחשבות בנוגע לאופיו של יום הזיכרון כאירוע מעצב תודעה; לא רק קולקטיבית אלא גם אישית, לא רק של זיכרון, אלא גם של פוליטיקה, זהות, השתייכות ורגש. אירועי יום הזיכרון, יחד עם יום השואה שקודם להם ויום העצמאות הבא אחריהם, מבקשים לכונן אצל אזרחים ובעיקר אצל צעירים, באמצעים רגשיים עד כדי אגרסיביות, תפיסה חד ממדית עד כדי עיוורון של המציאות הישראלית בצורה שמזלזלת במורכבותה.
הצורך שלנו בדיון כזה הגיע מתוך הבנת שלל רגישויותיו של הנושא. מטרת המפגש הייתה למחות. באמצעות דיון והקשבה ששוללת מתוכה סמלים, דגלים, פרחים, טקסים וחולצות לבנות- ביקשנו למחות על האופן בו הממסד כופה עלינו כפרטים וכקולקטיב את אופי הזיכרון שלנו, והרבה יותר מכך—את אופי המחשבה שלנו, הרגישות שלנו ותפישת הצדק שלנו.
אני מרגישה שהזיכרון הלאומי כפי שהוא נכפה עליי מילדות, צר מדי. הוא צר מכדי להכיל את מורכבותה של ההיסטוריה, את ריבוי הנרטיבים, את מורכבותו של הכאב—המרכיב המשמעותי שמנכס ממסד הזיכרון על מנת להשפיע רגשית על אנשים. הוא צר מכדי להכיל מציאות בצורה נאמנה משום שהוא הקובע בסלקטיביות איזה כאב הוא החשוב ו"הנכון", איזה סיפור הוא הצודק. כשכאב אחד נעלה על חשיבותו של אחר, שניהם מתרוקנים ממשמעות. אין כאב נכון יותר. אין כאב נכון. הכאב שאנחנו נכפים לזכור הוא פיסת היסטוריה ערוכה בקפידה, רצף מקוטע של אירועים, אוסף תמונות מוכרות כבר כל כך, עטופות בפאתוס וטלטלה רגשית; שירי זיכרון, קריאת יזכור, דגלים, המנון. אלה ייצוגים סימולאקרים של כאב אמיתי, וסופם שירחיקו אותי מהזדהות יותר מאשר שיקרבו. ולמה מצופה ממני להזדהות. למה הקול האישי לא נשמע. למה זה שכול ולא אבל. למה הם "נופלים" ולא מתים, גיבורים ולא קורבנות מקריים של מדיניות אלימה מראש. למה יוצרים ומחדירים לי באטימות וקור לב תעדוף של כאב אחד וביטול של כאב אחר. "משפחת השכול", איך שנפלו גיבורים ש"במותם ציוו לנו את החיים" והכול כדי להגן, עד שכמעט שכחתי שיש צד שני. שיש עוד כאב, שיש עוד קולות.
מקפידים להדגיש ביום הזיכרון את הגבורה ומגדירים גם מה היא. גבורה היא הקרבה למען חיי אחרים. הקרבה למען הארץ. מה אם אלה שאינם גיבורים על פי ההגדרה? מה עם אותם חיילים, שאינם "מלח הארץ". שלא קפצו ראשונים על רימון כדי להציל את חבריהם לקרב. מה עם אלה שהשתרכו מאחור בחשש לחייהם? מה אם אלה שנהרגו כחיילים לא בתפקיד. מה עם אלה שנהרגו בתאונה. שהתאבדו. למה החלוקה הזו, בין גיבורים לרגילים? מה אם אלה שאינם חיילים. שעלו לאוטובוס ולא חזרו.
מה עם אלה שאינם יהודים. שנמנים עם ה"רעים" ולא עם ה"גיבורים". מה עם החפים מפשע, שאיבדו חלקים נרחבים ממשפחתם ועוד צפויים להמשיך לאבד, כי זו השגרה, ואין להם "משפחת שכול" להשתייך אליה. אין יום זיכרון ספקטקולארי שיקהה את הכאב. יש להם רק לקוות לשקט, הם ימשיכו להיות עבור הממסד הדמות של הרוע מעבר לחומה, קולם לא יישמע בצד השני. בטוח לא בפני אוזניים שעתידות להתחייל. הוא יבוטל ויימחק משום שקורא תיגר על הבלעדיות שלנו על הכאב. הוא יימחק כי מהווה איום על בלעדיות עיצוב התודעה של ממסד הזיכרון. אסור לתת לצד השני להישמע.
ביום הזיכרון מדגישים את מלחמות ישראל. קוראים להן מערכות ותמיד יש להן שם שכמעט ומצדיק את המוות. שחרור, שלום הגליל, חומת מגן, עופרת יצוקה, עמוד ענן או קשת בענן. גורמים לנו לחשוב שהמוות והאבל מתחילים במלחמה ומסתיימים כשהיא חולפת, עד לבאה אחריה. אבל המוות כאן לא תחום במסגרת זמן שראויה להיקרא מלחמה. או מערכה. הוא חלק משגרה אלימה, מאז קום המדינה.
קיימנו את המפגש הזה כי אנחנו מתנגדים לאפשר למערכת עיוורת מכוח, מהפרדה ומאלימות לעצב לנו את המחשבה. אנחנו רוצות לדבר על דברים באמת, ללמוד באמת ולנסות להקשיב לכמה שיותר קולות. ויש הרבה הרבה מאוד קולות. אנחנו מתנתקות מהחלוקה בין "אנחנו" ו"הם". בין "גיבורים" ו"אוייבים". אנחנו רוצים לזכור אנשים, לא חיילים. לזכור מילים וסיפורים אישיים, לא שירים ודגלים. דווקא ביום הזה אנחנו מתנגדים.