מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

סוחרי הפחד

מתוך הבלוג "החברים של ג'ורג'":

 

התבוננו בתמונה הזו.

המדובר ברשימותיה של ילדה בכיתה ה', אחרי שיעור במסגרת חינוכית יעודית, שמעביר פיקוד העורף. בשיעור הזה, לומדים ילדים בני 10 על ההבדלים הטקטיים בין גראד ובין קטיושה, ועל ההבדל בין נשק כימי לנשק קונבנציונלי. המשותף לכל כלי הנשק האלה: הם מיועדים ליצור חרדות בקרב הילדים.

ישראל מעולם לא הותקפה בנשק כימי. יתר על כן, גם אין שום מדינה שמאיימת לתקוף את ישראל בנשק כזה. לזכות האמריקאים שאימנו את ילדיהם בתרגיל מכמיר הלב של Duck and Cover בזמן המלחמה הקרה, שהיה מועיל להם כמו כוסות רוח למת, עמדה לפחות העובדה שהמדינה שלהם אכן היתה מאוימת, בפומבי, בכלי נשק גרעיניים. אין שום סיבה ללמד ילדים ישראלים על כלי נשק כימיים, או על טווח הרקטות שבידי האויב. מה בדיוק הם אמורים לעשות עם המידע הזה?

כלומר, אם ישראל היתה מדינה נורמלית, לא היתה סיבה כזו. ישראל איננה כזו: היא מדינה מיליטריסטית עד לשד עצמותיה. ספק אם יש הרבה מדינות אחרות שמרשות לקציני צבא להכנס לבתי הספר כדי להפחיד את התלמידים. אמנם, מערכת החינוך המודרנית נבנתה בצרפת כדי שלצבא נפוליאון יהיו מגויסים נלהבים, אבל אפשר היה לצפות שלמדנו משהו אחר ב-200 השנים האחרונות, וחלק ניכר מהמדינות אכן למד.

למה אנחנו צריכים מפחידנים רשמיים בבתי הספר? משתי סיבות. האחת היא הצבא. בלי יותר מדי תשומת לב, נחשפה העובדה שגם בשנת 2012 חרגה מערכת הבטחון מתקציבה. משרד הבטחון הוציא במהלך השנה 66.4 מיליארדי שקלים, עליה של 8.2% בהשוואה לתקציב שאושר לו. זה היה תקציב השיא של צה"ל בכל הזמנים.

יש לציין שלמרות העובדה שמדובר בשיא תקציבי, החריגה של צה"ל יחסית נמוכה: בשנים שקדמו ל-2012, צה"ל חרג באחוזים ניכרים הרבה יותר מתקציבו. יתר על כן, למרות התרגיל של צה"ל לאחרונה, שבו הוא הודיע על הפסקת הפעלת המילואים במהלך 2013, מסתבר שההוצאות של צה"ל על מילואים ב-2012 עמדו על 1.5 מיליארדים – בעוד שכר אנשי הקבע והפנסיה שלהם עמד על 20.76 מיליארדים. בהשוואה לשנת 2011, ההוצאות על שכר ופנסיה לאנשי הקבע עלו ב-1.35 מיליארדים, כלומר כמעט כל ההוצאה של צה"ל על מילואים.

לצבא שחורג בעקביות מהתקציב שלו ומגיב באיומים כשמצביעים על כך, קוראים "צבא שיצא משליטת הזרוע האזרחית." אם יותר מדי אזרחים ישימו לב, ומאז 2011 רבים מהם יודעים לקרוא ידיעות כלכליות, החגיגה של אנשי הקבע הבכירים יכולה להגמר. אנשים יכולים להתחיל לתהות למה בעצם אנחנו מוציאים סכומים אדירים כאלה על אנשים שלא מייצרים שום דבר. למה אנחנו מניחים לשירותי הבריאות שלנו, למדינת הרווחה שלנו, לגווע.

אז מה עושים? מקפידים שהאזרחים יפחדו תמיד. הדמות של הגנרל שצץ לפתע ערב דיוני התקציב כשהוא נושא איומי בלהות כבר הפכה לקלאסיקה קומית, אבל זה לגמרי לא מצחיק כשקולטים שעל חלק ניכר מהציבור התרגיל הזה עובד. ואין דרך טובה יותר ללמד אנשים לפחד מגיל צעיר, ללמוד שיש דברים שעליהם לא מערערים, מאשר ללמד אותם כבר בבית הספר שיש אנשים רעים שמכוונים אליהם טילים מלאים ברעל, ויש מי שעומד ביניהם ובין הטילים. כשזה מוצג כך, כשמוחו של האדם רך, הם לומדים לבלוע את מה שפולט צה"ל דרך קבע. זה נכון במיוחד כשמערכת החינוך – זו של היהודים החילונים, על כל פנים, לא של אלה שתופסים את מהותם כרוכבים על חמורו של משיח – בנויה מלכתחילה לייצא את התלמידים שלה ישירות אל הצבא, ולראות בכל מי שאיננו הולך במסלול הזה סוטה.

כשאדם גדל כשהוא למד שצה"ל הוא כל מה שעומד בינו ובין השמדה, ואת זה מנחילים לו בתי הספר במרץ, ההוצאות של צה"ל והעובדה שהוא יצא משליטה הופכות לשקופות. אחרי הכל, אין שום סכום גדול מדי כדי למנוע ירי טילי חל"כ על שכונת המגורים שלך. המרכיב המרכזי בחישוב הזה – הסיכון האפסי – מוסר בשקט.

הצד השני של המשוואה הוא עוויתות הגסיסה של הציונות. לישראל לא נותר הרבה מה להציע לצעיריה. 37% מהישראלים אמרו לפני כחצי שנה שהם שוקלים לעזוב אותה – או, ליתר דיוק, היו שוקלים לעזוב אותה אם היו יכולים. הסיבה העיקרית לכך היא הסיבה העיקרית של הגירה בכל מקום ובכל זמן: מצוקה כלכלית. ישראל עוברת בשלושת העשורים האחרונים תהליך של העברת העושר מידי שרידי מעמד הביניים אל המאיון העליון. היא המדינה העניה ביותר ב-OECD. נרשמת עליה חדה בקבלת דרכונים זרים – עליה של כמעט 100% בהשוואה לשנת 2000, השנה שבה החלה האינתיפאדה השניה – ושיעור המחזיקים בהם גבוה במיוחד דווקא בקבוצות שיש להן לאן ללכת. ישראל הולכת ומשתלבת במרחב: היא הופכת לדתיה יותר ומפגרת יותר. בקרב יוצאי חבר העמים, שהקשר שלהם לישראל קלוש יותר – לטוב ולרע, היא לא מולדתם אלא לכל היותר מולדתם המאומצת – הנטיה להגירה חזקה אף יותר. רוסיה אף החלה בשנים האחרונות לנסות לשכנע מהגרים לחזור למולדת, אם כי נראה שההצלחה חלקית מאד, בלשון המעטה. אבל כלכלה היא לא הכל: אחרי הכל, גם באירופה וארה"ב יש משבר כלכלי. ישראל רעה לתושביה, על כל פנים אלה מהם שהם ליברלים.

כדי לפתור את הבעיה, נוקט הממסד הציוני-ימני – שיותר ויותר, עם התרוקנותה של הציונות מערכיה המקוריים והעמסתה בערכים דתיים-משיחיים, הם הופכים לזהים זה לזה – בכמה צעדים. הוא מנסה "להגביר את הזהות היהודית" באמצעות אינדוקטרינציה בבתי הספר. "מנהלת הזהות" החדשה של בנט היא המשך המהלך הזה באמצעים אחרים.

אבל על חלק ניכר מהציבור זה לא יעבוד, ואותו צריך לשכנע לא לעזוב – כי המדינה צריכה את בשר התותחים שלה ואת בסיס המסים העקיפים שלה – בדרכים אחרות. אי אפשר לשלהב אותך מהחיים בישראל? אי אפשר לשכנע שהחיים בה הם תכלית קיומך כיהודי? אז נפחיד אותך. זו הסיבה שהממשלה מפמפמת במלוא הכוח, בסיוע נלהב של התקשורת, כל בדל סיפור על אנטישמיות. ברווזים, ברווזים, שובו הביתה – הזאב יאכל אתכם. מכאן גם ההעמקה המשונה של תודעת השואה, שאחיזתה בתפיסה של תושבי ישראל מתרחבת ככל שהאירוע עצמו מתרחק ומתפוגג. סוחר הפחד הגדול מכולם, אין צורך לומר, הוא בנימין נתניהו. הוא מעולם לא התווה לישראל חזון חיובי כלשהו: הוא תמיד דיבר עליה כעל מי שנמצאת על סף השמדה תמידית. על מדינה נורמלית, סתם מנגנון שסולל כבישים, מפנה זבל, סמפק שירותי בריאות סבירים ויוצא לאזרחים שלו מהווריד, מותיר אותם לחיים פרטיים, כבר מזמן לא מדברים פה. המדינה נוהגת כאילו "שקט הוא רפש" של ז'בוטינסקי הוא המוטו שלה: היא תמיד מדברת אל אזרחיה ברעש וצלצולים.

אז אם בחוץ מסוכן, ואם אתה מפקפק בפחדים ובתפיסה של "בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו" אתה הופך לבוגד וחתרן, יש מי שיודע לנצל את ההזדמנות: ועד העובדים של בכירי צה"ל. מאחורי כל תמונת הפחדה מסתתר קולונל מחייך. אצלם נמצא לא רק הכסף של כולנו: אצלם נמצאת גם אחת התשובות לשאלה מדוע לעולם לא יהיו כאן חיים נורמליים. יש קבוצה של אנשים עם יותר מדי כוח והשפעה, ששקט – על הקיצוצים בצבא הנלווים לו – פשוט מסכן את קיומה. והקבוצה הזו נמצאת ביותר מדי צמתי השפעה, והיא מיומנת הרבה יותר מדי בלוחמה פסיכולוגית כלפי הציבור שעל חשבונו על חיה, מכדי לאפשר לנורמליות לצמוח בישראל.

מעניין, מהבחינה הזו, להתבונן באופן שבו כת הקצינים ניהלה את המשבר המדומה של "שוויון בנטל": הצבא לא רוצה לגייס את החרדים, אף פעם לא רצה. אין לו צורך בהם והם ידרשו ממנו משאבים מיותרים. יתר על כן, לצבא – קרי, לקצונה הגבוהה שלו – תמיד טוב שיש אויב פנימי, כזה שאפשר לשסות בו את הציבור בכל פעם שהתקציב עולה לדיון. החרדים, מבחינת הצבא, הם "אחר" אידיאלי. אז מה עשה הצבא? שר הבטחון הצליח, אחרי מאבק, להכניס סעיף שאומר שהוא שומר לעצמו את הזכות להפעיל או לא להפעיל את כל ה"רפורמות" של ועדת פרי. מה שאומר שהם לא יגויסו. כשתגיע העת לא לגייס אותם, הצבא יסביר באופן משכנע למה לא: הם מגויסים מאוחר מדי ועולים יותר מדי. אפשר היה לצפות שצבא שאמון על האתוס של "צבא עם" יתעקש על גיוס מיידי, בגיל 18. זה לא קרה. למה? כי הגנרלים יודעים היטב שגיוס כזה יפגע עוד יותר ביכולת הלחימה המעורערת גם כך של צבאם. החרדים מועילים הרבה יותר כדחליל שבו אפשר לנפנף ולטעון שהצבא לא קיבל את ליטרת הבשר שאיתה יכול היה לנצח.

אחרי הכל, הנצחונות היחידים שרשם צה"ל ב-30 השנה האחרונות היו על החברה האזרחית הישראלית. את תודעתה של זו הוא אכן הצליח לצרוב.