מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

נמנעים משירות צבאי - עדויות

ראיון עם זיו (שם בדוי)
יליד ינואר 1977. השתחרר בנובמבר 1996, אחרי שרות של 7 חודשים.
לפני הגיוס:
הייתי ילד. לא ידעתי שום דבר מהחיים שלי בהתחלה אז הלכתי לצו ראשון. צו שני – פרופיל קרבי. לקרבי לא הסכמתי בשום פנים ואופן. מה שהנחה אותי שאפשר אולי לשלב בין השניים. היה לי חשוב לעשות צבא. לא יודע למה. אולי גם עניין של אופי. לוקח לי הרבה זמן לקחת החלטות. אני צריך להיות עם הגב לקיר כדי לקחת החלטה. ברגע שהייתי עם הגב לקיר לקחתי החלטה ופעלתי עם כל האמצעים.
הייתי אצל קב"ן לפני הצבא ואמרתי לו על המוסיקה. הוא לא שם עלי כמה שאני זוכר. יש לי רק בראש את המסדרונות של תל-השומר, של לשכת גיוס. כמו הספר של קפקא "המשפט" זה על המקום הזה. לא יכול להיות אחרת.
טירונות, קורס אלחוטנים, הורדת פרופיל:
עשיתי טירונות 02 (כלל צה"לית) בבסיס טירונים ניצנים ואחר-כך שובצתי לקורס אלחוטנים בבסיס הדרכה. הייתי בקורס חודש.
הורדתי פרופיל פעם ראשונה ל-45 ואז הייתי "פסול קורסים" שלא יכול לעשות קורסים.
– איך הגעת לקב"נית?
ביקשתי לפגוש את קצינת בריאות הנפש (קב"נית) של בסיס ההדרכה. ביקשתי מהמפקד של הקורס. זה קרה באיזה אינטרקציה של לתפוס את הרגע הנכון כדי להיות אתו ביחידות ולבקש.
– איך הורדת פרופיל?
ניסיתי לשכנע אותה כמה שאני יכול שאני לא מתאים לקורס ושאני לא מסוגל ושקשה לי. האמת שזאת היתה הפעם היחידה שקצת סילפתי את הדברים – קצת. כי ידעתי שרק ככה אני אוכל לצאת מהקורס הזה שהיה בשבילי נוראי. נוראי עי לא נראתה באופק שום אפשרות לשבת קרוב לבית ולשלב את הנגינה ביחד עם הצבא.
פשוט קצת הגזמתי. לא שיקרתי ממש. הקצנתי קצת את הרגשות שלי. הייתי כמה פגישות עם הקב"נית. גם אמא שלי שוחחה אתה. הקב"נית ביקשה שאמא שלי תדבר אתה. הן לא נפגשו, הן רק שוחחו בטלפון. היו כמה שיחות, זאת היתה הראשונה. בתור תרפיסטית היא היתה סתומה. לא היה שום נסיון לטפל בשום דבר. זה זיחק לטובתי כי לא רציתי לפתור שום דבר. הפגישות חזרו על עצמן כל פעם היו איזה 2-3 פגישות ובאותה תקופה אמא שלי דיברה אתה פעם אחת. זאת היתה סך הכל תקופה של שבועיים-שלושה.
הקב"נית הפנתה אותי לפסיכיאטר בצריפין בבסיס של חיל הרפואה. היא באה אתי וישבה אתי בפגישה. בפגישה עם הפסיכיאטר היא שינתה את מה שהיא אמרה קודם בפגישות אתי, היא תפסה את הצד שלו.
היא באה עם המלצה להוריד לי את הפרופיל ל-45, פטור קורסים – שזה אומר לחזור לבקו"מ [בסיס קליטה ומיון ששם מתחילים את תהליך הגיוס] ולהשתבץ מחדש, עם המלצה להשתבץ קרוב לבית. באותה פגישה הפסיכיאטר לא הסכים.
התחלתי לבכות. הייתי ב-"טוטאל לוס" לא האמנתי שזה קורה לי בכלל. בכיתי בכי אמיתי ובכי של תסכול וחוסר אונים אמיתי. אמרתי דברים חריפים. אמרתי פעם יחידה בכל התהליך: "אני אתאבד בסוף." זה משהו שלא הייתי חוזר עליו וגם במבט לאחור לא הייתי אומר את זה אבל הרגשתי שהמערכת מנצחת אותי ואני אבוד בתוך כל התהליך. הפסיכיאטר אמר: "בבקשה, תתאבד".
לא חזרתי הביתה משם. חזרתי ישר לקורס. בקורס כל הזמן צחקו עלי. לא האמינו שאני אעזוב. היו בטוחים שאני הולך להיות קצין קשר ראשי. כל עוד הייתי שם כן השקעתי וכן למדתי מה שהיה צריך ללמוד. אולי כי הייתי צעיר ומפגר. היום לא הייתי עושה את זה בשום אופן. היה חלק בי שהמערכת הצבאית הצליחה לקחת לצידה. תפקדתי בקורס "סופר". גם בטירונות הייתי בין החזקים. תמיד היתה לי גישה של – אוקי אני אשחק את המשחק שלהם, אני אהיה ילד טוב, לא אהיה מופרע. אבל איפה שאני אמצא את הפרצה שאני כן יכול להשתחרר מזה, שם אני אשקיע את המרץ שלי.
– הקב"נית טענה שאם אתה מתפקד טוב אז סימן שאין בעיה?
לא. העקרון היה לשמור על פרופיל נמוך בקורס, לא להתבלט בתור "טראבל-מייקר". אלף, כי אני לא כזה ובית – חלק משטיפת המח כן הצליח לחדור לי וכן השקעתי למרות שבראש היה לי תמיד מאוד צלול מה אני באמת רוצה לעשות.
– שזה היה מה?
שזה היה להשתחרר כמה שיותר מהר שאני אוכל לחזור לנגן כי לא הייתי יכול. אני מנגן פסנתר. תמיד ניגנתי פסנתר. מוסיקה קלאסית.
אז בפעם הראשונה הפסיכיאטר העיף אותי באדישות. לא היה אמפתי לרגשות שלי. זרק אותי בלי למצמץ, "נקסט"…
המשכתי. התעקשתי להמשיך ללכת לקב"נית אחרי התאוששות קצרה. ביקשתי להמשיך לראות אותה אחרי כמה ימים. כל זה היה מלווה כל הזמן בשיחות עם אמא שלי בטלפון. הייתי על סף שבירה. אולי אפילו שבור כמה פעמים. הייתי פשוט מיואש לפעמים כי לא היה לי ספק לשניה שאני את הקורס הזה לא מסיים, שאני לא הולך להיות אלחוטן בצה"ל.
הקורס עצמו הוא קורס מאוד מאוד קשה יחסית לג'ובניקים. ישנים 3 שעות בלילה.
– היו עוד אנשים מהקורס שיצאו?
על קב"ן עוד אחד או שניים. אחד חבר טוב שלי מלפני הצבא. עוד כמה שבחרו את הדרך של ה"טראבל מייקר" ויצאו בדרך הזאת – דרך כלא או סתם העבירו אותם על אי-התאמה. כך שמתוך אולי 30 ומשהו אנשים, היו בערך 6-7 אנשים בקורס שלא סיימו. כולם יזמו את זה בעצמם.
החבר שהוריד פרופיל הגיע לתפקיד של מאבטח מתקנים שמשרתים בו רק שנתיים והוא סיים את השרות אחרי שנתיים.
זה מה שהמליצו לי חלק מהמשפחה שלי לעשות.
– איך חזרת לקב"נית?
בהתחלה היא לא הסכימה. היא אמרה: "שלחתי אותך, כבר אין מה לעשות, הפסיכיאטר החליט שלא אז הוא החליט." אבל תוך כדי הפעלת לחץ גם של אמא שלי וגם שלי – הלחץ שלי היה באמצעות זה שהייתי מסכן כזה ואמא שלי דיברה איתה עוד כמה שיחות טלפון.
איך אמא שלך הצליחה להשיג אותה כל פעם בטלפון? זה נורא קשה בצבא, לא?
היה לנו מספר טלפון שלה בבית בירושלים. פעם ראשונה היא נתנה אותו כשהיא ביקשה לשוחח עם אמא שלי. זה היה עניין של נוחות לדעתי.
היא הסכימה לראות אותי והלכתי אליה לא הרבה – אולי פעמיים. ואז היא אמרה: "טוב נלך עוד פעם". אני אעשה לך טובה. בגישה של ג'סטה מעל ומעבר, יוצא מן הכלל, ואם הפעם זה לא צולח – זהו. אתה לא מדבר יותר ובזה נסגר העניין. אמרתי אוקיי נלך על זה. זה היה פרק זמן של כשבוע וחצי מאז הפגישה הקודמת עם הפסיכיאטר. היא פנתה וקבעה את הפגישה וגם באה אתנו.
– אתנו?
היינו קבוצה שהלכנו לפסיכיאטר. היה פסיכיאטר אחר. מאוד נחמד. לא רק הסכים להוריד לי פרופיל אלא גם הדכים לשחרר אותי במקום מהצבא. או שזה נראה לי טריק או שלא הייתי בטוח עדיין שזה מה שאני רוצה. אמרתי: "לא אני רוצה לנסות." בידיעה שזה קלף שישחק לידיים שלי כשאני ארצה להשתחרר סופית. היה לי כבר בראש שאני אלך לאיפה שיציבו אותי ועם זה לא ילך אני אגיד שזה לא הצליח ולא מתאים.
– איך חשבת שאפשר להשתמש בזה אחר כך?
הפגישה היתה מתועדת. אני זוכר שהוא רשם כמה דברים.
ההתייחסות של ההורים:
[אחרי שהפסיכיאטר לא הסכים לתת שחרור מקורס אלחוטנים] אמא היתה מעודדת אותי, משכנעת אותי שיש עדיין אופציות, שלא הכל אבוד – אופציות בכיוון של המשך פעילות לשחרור.
– ואבא?
יצרתי אתו קשר רק שכביכול הוא יאשר לי ולשמוע מה דעתו בעניין. אחרי שהסברתי לו הוא אמר תעשה מה שטוב בשבילך. אבא היה בצנחנים ונלחם, לא איזה לוחם כל-כך, אבל עשה את שלו. לקח לו זמן אבל אחרי שהוא התרגל לרעיון הוא אפילו תמך ואמר שאני חייב לעשות את זה.
עבודות רס"ר אחרי הורדת הפרופיל הראשונה:
אחרי שהסכימו – משלמים כאילו חוב לבסיס. עשיתי שבוע של עבודות רס"ר. זה היה מן עונש כזה אחרי שהפסיכיאטר כבר חתם. היה מן הסכם כזה עם הרס"ר שצריך עובדים. הייתי עובד 8-5, מגרף עלים, מסדר ממטרות, אבל בערב לא הייתי ישן בבסיס, הייתי ישן בבית. הייתי במצב יותר טוב.
שיבוץ מחדש בבקו"מ:
אז העבירו אותי לבקו"מ. חיכיתי ימים שלמים שיתייחסו אלי. ייבשו אותי מה שנקרא. הייתי יושב... שלושה-ארבעה ימים. שיבצו אותי לאפסנאות שחרורים בבקו"מ עצמו. הייתי שם 3-4 חודשים. גם שם השקעתי והייתי מספר אחד.
תפקיד חדש:
מה שהיה קשה שם זה בעיקר שמירות. פעם בשבוע צריך לשמור וזה היהי סיוט, סיוט ממש. הדבר שהיה לי הכי קשה בצבא. הצעירים שומרים בשערים הכי גרועים בשעות הכי קשות. שומר שעתיים ישן ארבע שעות, שומר שעתיים, ישן ארבע שעות. הייתי עושה שני דברים: היינו צריכים לרשום מכוניות שנכנסות, לעצור כל מכונית ולרשום שם של בן-אדם, מספר לוחית … זה היה "נוֹ גוּד", סתם, בלי טעם. אז הייתי ממציא שמות של אנשים. שמות מצחיקים – שרים, ראשי ממשלה, זמרים. לא כולם. הייתי משתיל אותם פה ושם. כשלא היו באות מכוניות נגיד בין 4 ל-6 בבוקר הייתי כותב כל מיני סיפורים על הצד השני של הדף.
התפקיד היה שכל מי שמשתחרר מחזיר ציוד – לקלוט את כל הציוד: קושר סוודר בעשיריות. בחודשים הראשונים זה מה שהייתי עושה. קושר סודרים בעשירות, מעילים בחמישיות, קיטבגים בעשיריות. זה היה סיוט. צריך למלא מכולה על כל דבר – מכולת קיטבגים, מכולת סודרים, מגבות, מדים. אחר-כך עליתי בדרגה. הייתי מקבל את המשתחררים ואומר להם: "עכשיו תוציאו מגבות" ואוסף את כל המגבות…
זאת עבודה קשה – לפעמים 800 אנשים ביום. זה גם תפקיד עם הרבה כח. כולם כבר מתים להשתחרר, אתה משחק אתם לפעמים קצת צוחק אתם. אנשים רוצים להשתחרר מוקדם ואתה מכנים אותם מוקדם ואז הם מודים לך וחייבים לך. זה תפקיד מלא בקומבינות, מושחת מהתחלה ועד הסוף כל הסיפור הזה. אתה יכול להתארגן על לא לשמור… כל מני דברים. זה תפקיד שאתה יכול להסתדר אתו. לקצר לחצאי ימים, להתקמבן לא לשמור בכלל. היינו אוכלים בחדר אוכל הכי טוב של חיל אויר. הייתי בסוף גם מש"ק אפסנאות שחרורים. זה נחשב תפקיד טוב במסגרת האפשרויות.
יש בבסיס בריכה. כל יום היו שם הפקות, זיקוקים, להקות, מסיבות. קצין X השתחרר, קצין Y עלה בדרגה. כל ערב מוסיקה פול ווליום. הייתי שומר, היו נכנסים קצינים עם הזמנות למסיבה. הייתי רואה לאן הולך כל תקציב הבטחון המפואר.
החלטה להשתחרר:
אני זוכר רגע שאני טופס את עצמי ושואל: "מה אני עושה פה, אני? מה אני עושה פה? צה"ל צריך אותי בשביל זה? לקחת לאנשים את הקיטבגים? זה מה שאני עושה למדינה? עדיף שאני אנגן." הייתי צריך לרצות לעצמי בראש את הסיפור של מה אתה עשית בשביל המדינה.
אמרתי לעצמי: "אני לא אצליח לשלב בין זה לבין המוסיקה. אין סיכוי. אני עושה פה תפקיד מטומטם. יש עוד אלפי אנשים. אני לא איזה בורג. המערכת לא צריכה אותי. המערכת תסתדר יותר טוב בלעדי. הדרך נראתה לי מאוד בהירה פתאום. התפקיד שלי מטומטם, אף אחד לא צריך אותי, זה מיותר. מבחינה שניה של המצפון שלי של תרומה לחברה, אני אתרום הרבה יותר בתור בן אדם לא מתוסכל, בן אדם שמנסה ליצור. זה ישנה לי את החיים לכל החיים.
מה הצבא עושה – מנתק אותך מהעולם האזרחי, משנה לך את החוקים. כשאתה בצבא אין חוקים אחרים, אין עולם אחר. הדבר שהכי הכעיס אותי כבר בטירונות היה כשהייתי מועד ונופל ומפקד היה אומר: "חייל תקום, אתה רכוש של צה"ל, אל תפגע בעצמך." זה מאוד קומם אותי.
הייתי רגיל תמיד לשמוע מוסיקה. לא שמעתי כמה ימים מוסיקה. אבל נכנסתי לחדר בבסיס ההדרכה ופתאום שמעתי קטע של מוסיקה וקלטתי כמה זמן לא שמעתי צלילים. כששירתתי בבקו"מ – בגלל שהייתי בבית כל יום – לא היתה הפרדה כזאת. הייתי יותר בקשר עם העולם האזרחי שאני רגיל אליו וזה אִפשר לי לראות ולשאול מה אני עושה פה. זה בא לי בבום. התעוררתי כביכול. פעלתי רק אחרי שקלטתי בוודאות מה אני חושב.
המקום שממנו יצא המהלך הזה הוא שרק התחלתי לפעול כשהייתי משוכנע. הייתי מגובר כמו בניין בטון. לא היה שום סדק. זה היה שלם והייתי משוכנע במהלך שלי וכל האמצעים היו כשרים. הייתי משוכנע שזה מה שצריך לעשות בשבילי. לקח זמן עד שהייתי משוכנע ומרגע שהייתי משוכנע – זהו. זה בא ממקום רקוע, שקט, לא היה לי ספק שאני אשתחרר. אמרתי שאולי זה יקח זמן, אולי יהיה לזה מחיר, אבל שום דבר לא יעצור אותי.
התלבטויות:
תמיד היה היבט של מחיר מול העיניים. נגיד שלא יקבלו אותך למקומות עבודה. אבל היה לי יתרון. אני עוסק במוסיקה. בי בטוח זה יפגע פחות. אני לא רוצה קריירה של איש בטחון או של עובד במשרד ממשלתי.
צעדים לשחרור מהצבא:
התהליך כולו של השחרור לקח כחודש וחצי-חודשיים. התחלתי איתו בערך חודשיים אחרי שהגעתי לבקו"ם. אז סך הכל הייתי שם ארבעה חודשים. ביקשתי להיפגש עם קב"ן. תירצתי את זה בזה שההורים שלי גרושים ויש לי בעיות. המפקד שלי היה כמו חבר שלי. לא יכולתי להגיד לו: "אני רוצה להשתחרר." אז תירצתי את זה ככה. קיבלתי הפנייה.
נפגשתי עם קב"נית כמה פעמים. היא היתה מאוד נחמדה, מבינה, רגישה. מהתחלה אמרתי שזה מה שאני רוצה ושלפתי את הקלף שאמרתי שאני אנסה אבל לא מצליח (אצל הפסיכיאטר שהוריד לי פרופיל). עשיתי את זה בלי שקר אחד. אמרתי: "אני חייב לנגן. אני לא יכול לנגן. זה יפגע בי לכל החיים. אני אהיה בן-אדם לא מאושר." ראיתי אותה לדעתי 3 פעמים. היא גם ביקשה להיפגש עם אמא שלי וממש נפגשה איתה. ואז היא הפנתה אותי לפסיכיאטרית עם המלצה לשחרור.
לפני הפגישה עם הפסיכיאטרית הייתי מאוד מאוד מתוח. לא נתתי לעצמי לקוות יותר מדי. חשבתי שמקסימום אני אקבל קצת גימלים נפשיים. אבל היא שיחררה אותי באותו יום. במקום.
הוועדה היתה באותו מקום שראיתי את הקב"נית בתל-השומר. היחידה לבריאות הנפש בתל-השומר. זה מקום גדול עם הרבה כוח. יושבים שם למטה. מחכים. מפחיד.
בוועדה היו 3 אנשים. רופא או רופאה ושני קצינים או קצינות. נתתי להם את ההפניה. הם אמרו: "אתה יודע שזה משחרר אותך על פרופיל נפשי מצה"ל?" אמרתי: "כן." הם אמרו: "אוקיי, אז בסדר." זה היה מגוחך. אמא נכנסה לפסיכיאטרית איתי וגם הפסיכיאטרית ביקשה בסוף לדבר רק עם אמא שלי. היא אמרה לה שזה לא בלתי הפיך ושאם אני ארצה אני אוכל לחזור ולעשות מילואים. בוועדה הם מתקתקים במחשב משהו ומחזירים אותך לבקו"ם לשחרור.
למפקד שלי לא היה שום מושג. ביום אחד השתחררתי. אמרתי למפקד שלי: "שמע, שכח ממני, אני תוך שעתיים לא פה." לקחתי מחבר מהצבא את האוטו, הלכתי לבסיס של חיל הרפואה והשתחררתי. באותו יום קיבלתי הפניה לחר"פ עם הסעיפים ועם הבקשה לשחרור.
מבט לאחור ומחשבות על התהליך:
אני שלם עם זה שהיום אני יודע שזרקתי לפח 7 חודשים מהחיים שלי. אני יודע מה זה ולמה היה חשוב לי להשתחרר. אני יודע איך הצבא פועל, מכיר אותו מבפנים, זה עוזר לי לבנות את הבקורת נגדו. למדתי הרבה, למרות שזה 7 חודשים מיותרים מהחיים וגם 7 חודשים מיותרים למדינה.
עצם העובדה שהן הייתי בצבא נתנה לי הרבה. לא במובן הזה שהצבא מסדר אותך בחיים או מלמד אותך. זה כזה בולשיט. אבל הייתי בצבא והבנתי עקרונית איך זה פועל. אלה עקרונות שחודרים גם לחברה האזרחית. יש המון ארגונים אזרחיים שמתנהגים בצורה צבאית. בגלל שרכשתי את הידע הזה אני יכול לבוא בבוקרת. אני יכול גם לראות איך זה חודר לחיים הפרטיים של כל אחד.
השלכות, מחירים:
לא נעים לי להגיד אבל עד היום זה לא פגי בי בשום דבר. בכלום. אפילו לא תגובה לא טובה של אנשים. אתה לא חייב לספר למי שאתה לא רוצה לספק. בתעודת השחרור רשום לך "מסיבות בריאות." יצא לי שלא סיפרתי לפעמים. במקומות עבודה זמניים – מסעדות – הייתי אומר שהשתחררתי מוקדם וזהו. אף פעם לא שאלו אותי על שרות צבאי. אבל לפעמים זה סתם עלה בשיחות בין אנשים שעובדים ביחד.
באוניברסיטה זה לא פגע בכלום.
אני מכיר כמה אנשים שהשתחררו ממילואים והזמינו אותם למקום כזה שצריך להיבדק כדי להראות שאתה בסדר (כדי להוציא או לחדש רשיון נהיגה). לי זה לא קרה.
גם בחיים הפרטיים זה לא פגע בי. היתה לי חברה קצינה אחרי שהשתחררתי. היא היתה בשרות פעיל כשהיינו חברים.
הרווחים היו ענקיים. בספטמבר אחרי זה התחלתי ללמוד מה שאני רוצה. חזרתי לחיים שאני רוצה. לחרות. מעבדות לחרות. חזרתי לעולם שבו אני פחות או יותר מנווט את הדברים שיש לי אישית. זאת היתה מן השתחררות כזאת מכלא גם נפשי וגם פיזי. זה שינה לי את החיים לגמרי.
שייכות לחברה, מעורבות:
אני מרגיש שייך כי אני גר פה. לפעמים יותר ולפעמים פחות. אבל אני משוכנע שבאמת צריך להלחם בכל הכוח – אני מסוגל לראות כמה החברה הזאת היא מא' ועד ת' צבאית בלי מודעות לזה שהיא צבאית. אבל לפעמים הדעות שלי כל-כך נחרצות בעניין. יש אנשים שאני לא מסוגל להראות להם את זה. זה ברמה כל-כך בסיסית, זה כאילו להגיד שחוש המישוש הוא לא קיים. אז אני מתייאש. אבל בזמן האחרון אני מרגיש שאני חייב להשמיע את הדעה שלי ואפילו להקצין אותה, אפילו אם אני טועה. בשביל שגם הדעה הזאת תישמע וכדי לזעזע – שיהיה דיון. שגם העמדה הקיצונית ביותר תהיה לגיטימית.
ראיון עם גיורא (שם בדוי)
גיורא השתחרר בסביבות שנת 1997-1996, אחרי תקופת שרות קצרה בצה"ל.
לפני הגיוס:
בכתה ט' מתחילים לדבר. קראתי כל הזמן ספרים. קורא ספר אחד שאומר ככה, ספר שני שאומר אחרת, קראתי את שטרנהל, וטלמון. הם הראו לי דברים אחרים לגמרי על נאציזם ממה שלימדו אותי. קראתי ספרים שהיו בבית. פתאום קראתי על ערבים. היה בזה גם משהו שבא מהבית – אבא שלא נותן אמון, שתמיד אמר לי שמה שאני רואה בחדשות, תמיד יש צד אחר, צד שני, שממנו הדברים נראים אחרת לגמרי.
אתה בשכבת גיל שמתגייסים, אז יש לחץ. החברים שואלים אותך מה קורה, אתה בגיל הזה. בגללו בסופו של דבר התגייסתי. הדודה שואלת אותך, השכן שואל, בחנות מכולת שואלים, כל אחד יודע, זה מנגנון. לא הרגשתי שזה עובד עלי אבל זה עבד.
מפריחים שמועות על מה שהולך להיות, מכניסים לך פחד, איך תסתדר בחיים. יש אנשים שדיברו איתי על קופת חולים, שלא יקבלו אותי - דברים מופרכים. רק אחר-כך הבנתי שזה לא ככה, חוקית חייבים לקבל אותך, גם לאוניברסיטה, וגם בעבודה – רוב העבודות לא היתה בעיה. אפילו בבזק התקבלתי.
ההחלטה להשתחרר
היה בזה בעיקר משהו מאד אנטי-מיליטריסטי. פחות חשבתי על עצמי, זה היה משהו אידיאולוגי כזה. החלטה להיות פציפיסט הולכת איתי מגיל צעיר. החלטתי שאני לא הולך מכות עם אף אחד. אחר-כך בשעורי אזרחות ידעתי שמה שמספרים לי לא בדיוק קורה ואני צריך למצוא את הדעה שלי.
האידיאולוגיה קשורה לפציפיזם, בכלל זה התחיל אצלי בגיל מוקדם הבנתי שלא אמצא את עצמי באלימות. הייתי ילד קטן, הייתי חוטף מלא מכות. לא ידעתי איך להתנהג. עמדתי מול המראה, עשיתי בוקסים בכאילו. אבל ברגע האמת הייתי מוצא את עצמי סופג מכות נופל על הרצפה כמה שיותר מהר, הבנתי שבדרך של אלימות לא אצא מזה. הייתי צריך לנסות דרך אחרת הפציפיזם בשבילי היה קטע פרקטי לחלוטין.
בכתה ה', כשחלטתי שאני יותר לא הולך מכות עם אף אחד, גרתי בשכונת מצוקה בחיפה. היו שם כל מיני חברה – עבריינים. היו הולכים מכות כל הזמן, הייתי חבר של כל החברה, מה שנקרא הבנים הארסים הגדולים. יום אחד באתי ואמרתי שאני לא הולך מכות. לא הסברתי למה. הם לא בקשו הסבר. אמרו לי: "מה, למה." כזה. הסברתי שאני לא טוב בזה, והם קבלו את זה. אם מישהו היה מנסה להרביץ לי הם היו מרביצים לו. אומרים לו שאני לא הולך מכות.
בצבא הבנתי כמה זה אישי. זה בעיקר אישי. הבנתי כמה הסבל שלי גדול. הכל היה שחור. במכה אחת הכל היה שחור, הכל איבד משמעות. קודם הייתה לי אמונה בסיסית בחיי. אחר-כך, בטירונות, כאילו ברגע אחד כיבו את האור. הפריע לי שאין לי שום שליטה על החיים, שאני נמצא בתוך מערכת שהיא כוחנית, שאין לי שום דרך להתנהג בה אחרת מלהיות כוחני. והגעתי להיות כוחני פתאום מצאתי את עצמי מפעיל כוח.
יום יום ראיתי אנשים מתים מולי. כמו שאני הרגשתי מת ראיתי אנשים שהם קורבנות איך שהורגים אותם. ראיתי את המוות כדבר שהסתובב שם בין כולם. זה היה בסיס עם אחוז התאבדויות גבוה במיוחד. קרביים ולא קרביים ביחד. ראיתי אנשים עם עיניים כמו שלי. ידעתי מה אני מרגיש. שבר אותי שיש לי רובה שנותן לי את התחושה שזו ההזדמנות הכי קרובה לצאת. נורא מפחיד. אבל זה האופציות שעומדות לפניך.
רוב הזמן הנחתה אותי התקווה שיהיה יותר טוב. אומרים לך טירונות זה קשה אבל יהיה יותר טוב, אומרים לך שהקורסים קשים מטבעם אבל יהיה יותר טוב, כל הזמן חיכיתי שיהיה יותר טוב, שתהיה תחושה יותר טובה, ואני לא אהיה סתם איזה אפס. והגעתי לבסיס ושום דבר לא השתנה – היתה תחושה שזה רק החמיר. יכולתי להזיק לעצמי. לא הייתי מסוגל לישון, הייתי שותה מלא אלכוהול, מגיע שתוי ומקיא. לא היה איכפת לי מכלום.
צעדים לשחרור מהצבא:
בתקופה הזאת התחלתי את תהליך היציאה. צריך להכין את עצמך, זה חלק מההתעללות, דורשים ממך, זה מפחיד בלהתגייס ולצאת יש איזה שלב של התגרות. הם בודקים אותך אם אתה באמת סובל, אם עוד רגע אתה הולך להזיק לעצמך. וזה גורם לאנשים למתוח אוד יותר את הגבול - חלק באמת מתאבדים, אלה שאין להם כוח או הקב"ן מתח יותר מדי את הגבול. זה שלב מאד קשה, אתה רוצה להוכיח שמשהו לא בסדר גם לעצמך גם לסביבה שלך. זה שלב מסוכן.
האידיאולוגיה לא הייתה אז רלוונטית. עניין אותי רק לצאת החוצה. הכל התבטל. לא הייתה לי שום מחשבה. התחילו להגיד לי מה יהיה? אמרתי: כל מה שיהיה יהיה יותר טוב.
קב"ן מותח את הגבול, פה מתחיל תהליך, אתה מנסה להוכיח שמה שאתה מרגיש יותר גרוע מאחרים. בפגישה הראשונה ספרתי כל מה שאני מרגיש, אז הוא שאל "למה אתה חושב שאתה צריך לצאת מהצבא?" ידעתי שיעשו לי בעיות. ידעתי שצריך לחזור כמה שיותר פעמים. הוא אמר: "לא הבנתי." חזרתי על הספור עוד פעם ועוד פעם. זה היה התשה.
בפגישה עם הפסיכיאטר הוא אמר לי : נקראה לך שאתה תשתחרר ואנשים בלבנון ימותו?"
ההורים הרגשתי שהם נותנים לי גב.
שייכות, מעורבות; השלכות, מחירים
כשהשתחררתי הייתה לי תגובה אנטי. חודש שלם רק ישנתי. לא זוכר הרבה. לא ידעתי מה לעשות מהחיים. הרגשתי כל כך רע. חלק מהסיוט קורה אחרי. זה לא מפסיק כשיוצאים, זו הבעיה. לפני הגיוס, אם אתה לא רוצה להתגייס אומרים לך: "תנסה" וזה נשמע מפתה בגלל שקל להשתחרר, אפשר להיכנס, לשפוט, ולצאת. אבל זה לא ככה. ברגע שאתה נכנס זה תופס אותך ואתה לא יוצא מזה. עד לפני שנה לפחות פעם בשבוע היה לי פלש בק מהצבא.
כל אחד רוצה להגיד שהוא יכל לעשות צבא. כאילו שזאת הוכחה לחוסן. אבל זה לא. אם מרגישים את זה לפני, פשוט לא צריכים לעשות צבא, זה עושה סדק. אתה משתחרר מתוך שבר וזה קשה פי אלף. יותר קל להתמודד עם המעטפת החיצונית אבל בפנים משהו נקרע…
לא נתקלתי במחירים. אני חי בתל אביב אז אולי בשבילי זה שונה. אני לא יודע מה קורה בשאר הארץ. בתל אביב לא נתקלתי באיזו בעיה.
אבל זה איזה שהוא טריק. המחיר האישי שנגבה משנה לך את ההתייחסות לחברה. קודם הייתי פוליטי, היום לא. ברור לי שזה מזה. אתה מאבד אמון מסוים. פתאום לא היה לי כוח רצון. כל החברה הזאת נראתה לי חסרת צדק ברמה כל כך בסיסית. כל כך ראיתי את הרע שבה, הרגשתי ששחיתי בתוך האסלה של החברה. הבנתי, אחרי הסבל מה זה פוליטיקה, צדק, מפלגות? אחרי הסבל, הכל זה כלום.
במקום אחר אתה מהגר, מראש אתה לא קשור, אין ציפייה להתחבר לסביבה, אתה נכנס לבועה. יש מקומות שיותר קל בבועה.
ראיון עם י.
י. קיבל פטור משרות צבאי בשנת 1998. בתעודת השחרור שלו רשום: פטור מסיבות בריאות.
לפני הגיוס:
בעיסוק שלי בחברה הישראלית ראיתי את הכל דרך עיניים ביקורתיות, חצי מרקסיסטיות, מלחמת מעמדות... התחלתי לקרוא ספרים. ראיתי את העולם מחולק לקבוצות מדוכאות של אנשים שמשרתים אינטרסים. קראתי המון ולמדתי המון ופיתחתי ראיית עולם שמנסה לזהות את האינטרסים שעומדים מאחורי כל דבר.
תעשיית הנשק - זה אינטרס אחד. החינוך שהצבא כמכלול נותן, צבא כמרכיב גוף כללי - המדינה המודרנית. חינוך לראיית עולם דיכוטומית, מיליטריזם, שנאת זרים, שליטה בעם אחר. הצבא נותן לאנשים ביטוי לכל הפילוסופיה הלאומנית הזאת. המדינה צריכה צבא כי היא מנהלת את עצמה בדרך שיש לה שלמות רק אם יש לה צבא. הבנתי את הקיום בכלל של מדינת ישראל בראיה קולוניאליסטית או משרתת אינטרסים של מעצמות-על. אז הבנתי שתפקיד מדינת ישראל הוא להיות מדינת צבא. אחרי שהבנתי את זה לא ראיתי את עצמי משתף פעולה עם זה. לא להתגייס זה הביטוי הפורמלי לזה שאני לא מאמין לשום דבר מהדברים האלה.
רוב האנשים שבויי התרבות שהם חיים בה, והם משרתים אינטרסים שהם לא דווקא שלהם. והאינטרסים האלה יוצאים בסוף מנצחים.
ניסחתי את כל מה שהבנתי עד אז במנשר שרציתי לחלק בבית-ספר במסיבת גיוס של הי"ב-ים. זה היה במסיבה שבית הספר ארגן. רבע שעה הייתי שם, הייתי צריך לעשות את זה מאוד במהירות, כי זה היה אסור. קיבלתי כמה קללות ומישהו זרק עלי את זה, אבל אף אחד לא התייחס לזה מאוד ברצינות.
בחרתי לשים את עצמי בצד המתנגד והמתלונן והרואה והנבואי - לא יודע איך להגדיר את זה. חשבתי שצריך להיות לזה תפקיד – למי שנוקט בראיית עולם כזאת. התפקיד היה תפקיד חינוכי.
[בשלבים הראשונים:] הייתי מוכן ללכת עם זה עד הסוף ורציתי גם לעשות מעצמי סמל חינוכי ולא היתה לי בעיה ללכת לכלא. הדברים שגרמו לי בסוף לא לעשות את זה היו: שזה קשה להפוך את עצמי למשהו שמוגדר אך ורק כנלחם בממסד. ידעתי שבשלב מאוחר כל-כך אני לא אוכל לשכנע את הצבא. הבנתי שמבחינת הצבא אין הבדל בין שחרור על 21 מטעמי בריאות לבין שחרור מטעמי מצפון. כבר לא היה משנה איך אני מציג את עצמי כלפי הצבא. רציתי להקל על עצמי ולעבור הלאה. רציתי להפסיק להתעסק בצבא.
קשה להשתמט מגיוס ולהישאר כל הזמן בסיבות הכלליות. החברה כל כך משקיעה בלהפוך אותך לחייל שאי-אפשר לא להיות חייל בלי לעשות משהו אחר, משהו שהוא אינדיבידואלי ולא כללי.
סיבות שנוספו מאז לאי-הגיוס שלי:
· סיבות פסיכולוגיות – יש דברים בעבר שלי שהם בעיני כנועים לממסד, מתפשרים. רציתי לעשות צעד חד-משמעי כדי להתנגד.
· גם: לא רציתי להיכנס לתוך התרבות הצבאית. היתה לי סלידה ממנה. חשבתי שאין שום סיכוי לא לקבל על עצמי את התרבות הזאת. למשל, לוח זמנים לגבי החשיבה והחיים בכלל. קיבלתי המון התרשמויות ממה שקורה לחברים שלי שהתגייסו. איך הם חושבים כל הזמן על החופש, איך הצבא שלהם מנותק מכל מה שמעניין אותם, איך שהם דיברו על בנות. לא ראיתי איך אני בורח מזה ובכל זאת משרת כחייל.
· השפה - ראיתי אותה מאוד חשובה בתור משהו שמשתלט עליהם. ביטויים מסויימים. לא רציתי להיות כזה. ניסחתי את ההשתמטות שלי בתור בחירה תרבותית.
התלבטויות:
היו לי התלבטויות. פחדתי לעשות משהו שיתברר כלא נכון. הבחירה היחידה שהיה צריך לעשות היא תרבותית או סגנונית. וגם: הצבא זה דבר זוהר. יש לו יוקרה וכבוד. קצת מתעוררת קנאה כשכולם מסביב מתעסקים בזה ואתה לא.
צעדים לקראת השחרור:
הגעתי לשלב שהייתי שלם עם זה לגמרי. פניתי בכתב לצבא וביקשתי לראות קב"ן.
איך זה הלך עם הצבא? מאוד בקלות. כל המגעים היו מאוד קלים. קיבלתי זימון לקב"ן. הייתי שם אולי שתי דקות. הוא שאל אותי אולי 3 שאלות. אמרתי שאני דכאוני. הוא שאל אם חשבתי להתאבד. אמרתי שלא. אחרי 2 דקות הוא אמר שהוא חושב שאני לא אתגייס לצבא. זהו. אחר-כך קיבלתי זימון לועדה הרפואית. שאלו אותי כמה שאלות ואיחלו לי דרך צלחה. שלשום קיבלתי את המכתב בדואר.
הדברים יקרו בשטח בשפות אחרות ממה שאנחנו מדברים. על ידי סרבני גיוס קטנים שיגידו שאין להם כוח להתגייס ושבא להם לנסוע לחו"ל. ... סרבני גיוס שלא מתגייסים כי הם רוצים לנגן או בא להם לשחק בפלייבוי. אני רואה הרבה פחות טעם לעשות את הדברים בשפה שדיברתי קודם – של החינוך הביקורתי והמעורבות החברתית.
תגובות של הסביבה ומחירים:
החניכים שלי שהדרכתי יודעים שלא התגייסתי. אבל לא רציתי לקיים על זה שיחה. פחדתי להשפיע עליהם. הייתי עוד חלק מהתנועה שמצהירה שהיא תומכת בהעלאת המוטיבציה לגיוס. זה מסוכן שילד בן 15 יגיע הביתה ויספר שהמדריך שלו לא התגייס. התנועה עושה הרבה דברים מאוד טובים ולא רציתי לקלקל את זה ביחסי ציבור לא טובים. הורים זה עם מאוד שמרן ומגונן.
עד היום לא שילמתי שום מחיר. כל מי שדיבר איתי דיבר על מחירים. רב התגובות התרכזו במחירים ולא בעקרונות. המחיר היחיד המשמעותי היה הפחד שאני לא אוכל להמשיך בתנועה, שאני לא אוכל להמשיך להדריך. במקביל המוטיבציה להדריך ירדה.
אני לא אאוטסיידר. יש קבלה בין החברים. הייתי בשלום עם התחושות של לדבר בפלאפון עם החברים בגבול לבנון. לכולם יש השלמה עם תפיסת העולם שמניחה שבהכל יש חלוקת תפקידים בין מי שיסרב לבין מי שיתגייס. אני פשוט תפסתי צד מסוים. יש במשפחה אנשים שאני יודע שהמחשבה עלי דוחה אותם רק בגלל שלא הלכתי לצבא, אבל הם לא מעניינים אותי. אני לא מחפש אותם. אני פוגש הרבה אנשים ואני אומר הרבה שלא התגייסתי לצבא. לא נתקלתי בשום בעיה.
כשנהייתי שלם עם זה אז גם אימא שלי נהייתה שלמה עם זה. הויכוח שלי אתה התנהל במקביל להתלבטויות שלי עם עצמי.
ראיון עם אפריים (שם בדוי)
אפריים השתחרר בסביבות 1997-1996, אחרי תקופת שרות לא מלאה בצה"ל.
לפני הגיוס:
הלכתי לצבא לא חשבתי על אפשרות של לא להתגייס. בהתחלה זה מתהפך הרבה פעמים. אתה חושב אולי להיות פייטר, אחר כך אתה חושב או להיות ג'ובניק, או פייטר הכי טוב. או ג'ובניק שלא עושה כלום או סבבה חייל. בהתחלה אתה אופטימי לא חושב להשתחרר. נראה מה יש להם להציע.
שלחו לי כל מיני זימונים של ראש גדול – טיס. החלטתי שלא. הורדתי פרופיל ל45- לפני שהתגייסתי. התאמנתי בכושר קרבי לפני זה וקיבלתי כאב גב. אצל אורטופד גילו דברים. פריצת דיסקוס, מום מולד שנחשב רציני - 45 מבוסס.
הציעו לי זימונים כל מיני ראש גדול של ג'ובניקים. קורס לפני צבא, תלפיות וכאלה. קצונה ייעודית. שלחו אותי למבדקי קצונה כשהייתי תלמיד. הלכתי, עשיתי את זה אבל העדפתי לא ללכת לקורס כי לא רציתי לתת להם שנים וגם: אם ג'ובניק, אז עד הסוף, בבית כמה שיותר ולעשות כמה שפחות.

התגייסתי. אמרו לי חברים ג'ובניקים לא ללכת לקורס. אולי משק בטחון שדה. הלכתי לקצין מיון קומבינות, היה איזה קורס שחיכה לי אחרי הטירונות. ברגע האחרון הוציאו אותי כי יש לי אזרחות כפולה והייתי צריך סיווג בטחוני גבוהה. רציתי להגדיל ראש, כמו מחשב - לא נתנו לי. חזרתי לבקו"ם. קבלתי תפקיד בבקו"ם אמרתי שיהיה.
וזה היה באסה. שמירות. לא סבלתי את זה, מטבחים לא יכולתי לעשות בטירונות ברחתי אחרי 10 דקות. פעם ראשונה ששטפתי כלים בצבא נכנסתי לשוק. בהמשך למרדף לעשות חיים יותר קלים חיפשתי לא לעשות תורנויות. חיפשתי הקלות, פטורים. בעיית גב בהתחלה, שמירה בישיבה בש"ג בגלל הגב, זה דאג לעמדות טובות.
כמובן זה לא הספיק לי. כל הזמן עוד פטורים, ידעתי על מה אפשר לשחק. זה היה אתגר הכיף בצבא להלחם נגדם, להראות להם שאני יותר חכם יכול לעבוד על הרופאים. הייתי אובססיבי בלהשיג פטורים. הפטורים הלכו והשתכללו הגיעו לפטורים אולטימטיבים של כל הפטורים:
· אסור לעמוד
· אסור לשבת יותר מזמן מסוים (מזרון בעמדה)
· אסור אפוד מלא
· לינת בית קבועה
· אלרגיה לאבק - פטור ממחסנים
באיזה שלב גם זה נמאס, כל הרדיפה אחרי הפטורים, לא משנה איזה פטור, ימצאו לי משהו. המשמעת הזאת, המסדרים האלו בבוקר, יורדים לך לחיים. אין חופש, אומרים לך מה לעשות… אם אתה מאחר בגלל הפקקים, גשם של איומים, משפטים, כלא, הכל בשביל שטויות – לא התגלחתי היום בבוקר אלא אתמול בלילה - מה מאיימים בשביל שטויות? עשה לי נורא באסה לבוא, כל יום איום בכלא, במעצר על שטויות.
לא הייתה לי סיבה מההתחלה לתרום למדינה להשקיע את המוח שלי.
המחשבות על להשתחרר התחילו בשלב שלא יכולתי להיות יותר בבקו"ם. רציתי לעבור. מחשבות על שחרור אולי התחילו בעצם כבר לפני, חיפשתי סיבה טובה – שזה לא יפגע בי.
אם אין שיקול אידיאולוגי הדבר היחיד זה אם זה יפגע בך. השיקול האישי קובע, פוגעים לך בחופש בעצמאות, יריות, משמעת קשה, צועקים עליך, פוגעים בך – שלום…
צעדים לשחרור מהצבא:
בשלבים של הפטורים החלטתי שאם אני משתחרר אז רק מסיבות רפואיות. לא קב"ן. קב"ן זה פוגע. הלכתי להלחם על הפטורים של שמירה. הקצנתי את זה שאולי יורידו לי פרופיל. הגעתי לוועדות. לא הצלחתי. קשה על בעיה כזו לצאת מהצבא.
קומבינות: אתה נותן משהו. לכל אחד יש תפקיד עם כוח. הוא יעזור לי כי הוא יודע שזה יחזור אליו. הייתי מוכר ידע כדי להשיג ידע כל המידע איך להשתחרר היה לי.
חשבתי על חתונה. חייבים אחרי שנתיים לשחרר אותך. התחלתי לחפש כלה - חיפשתי בנות מיואשות שלא רוצות להתגייס. בינתיים במקביל מישהו זרק לי על מרפאת שינה. תמיד רציתי ללכת כי ידעתי שדפוסי השינה שלי לא כמו כולם. הלכתי לשם. לא חשבתי שאני אשתחרר, רק גימלים. אבל הלכתי בשאיפה לקבל פטור.
ההורים שלי ראו שאני אומלל. אני לא בא ממשפחה של פייטרים, הם שמחו שהשתחררתי.
מבט לאחור ומחשבות על התהליך:
בדיעבד, טוב שעשיתי וניסיתי ולא ויתרתי מראש, בשביל לא להיות שונה, להשתתף בשיחה, להבין שאני יודע מה זה, למה הייתי וניסיתי. זה נותן הרבה, פעם ראשונה שאני פוגש אנשים ברמה כזו. אתה מגיע מצפון תל אביב, בית ספר טוב בצפון תל אביב, פתאום פוגש אנשים שאין להם מושג, שונים לגמרי ממה שהכרת. ניסיון טוב ללמוד, אפילו שהוא קשה.
לומדים הכי טוב לראות אנשים שנשארים בצבא, לראות מה זה עושה להם, לראות יחסים וכוחות במערכת, מה זה עושה להם. איך יש אנשים שאוהבים שליטה שצריכים שליטה באנשים. מה דרגות יכולות לעשות לבן אדם. אנשים שלא היו קצינים וקבלו קצונה – כוח לידיים – לראות איך זה משנה את הבן אדם.
ההסבר שלי לעצמי? איש איש בדרכו ילך. לדעתי הצבא לא צריך להיות חובה, מי שלא רוצה שלא ילך. צריך להיות קל במקום שיהיה עונשים. למה שלא יהיו תגמולים למי שהולך? למשל עדיפות בקבלה באוניברסיטה? עדיפות לפייטרים במקומות עבודה. גם משכורת – צבא כג'וב וגם מעבר לזה. אם היה ככה אולי הייתי מתגייס ונהנה. זה שהכריחו אותי זה כמו שרצחו אותי שללו לי את חופש הבחירה.
אם צריך שיהיה גיוס חובה אז שיתנו למי שלא רוצה ממש לצאת.
יש כאלה באמצע – זורמים. לא יתנדבו אבל יעשו כי חובה לעשות. הרוב הם ככה.