מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

המנעות כתופעה חברתית

המנעות כתנועה חברתית

מה אנחנו יודעים?

עפר שלח מתאר בספרו "המגש והכסף" את מעמדו של צה"ל כצבא העם לאור נתוני השירות בצבא:

"צבא העם זה כבר לא

בשטח, כמו שאוהבים לומר אצלנו, הוויכוח כבר נגמר. החזון "כל העם צבא" כבר אינו קיים מזמן אלא בתודעה של הישראלים ומנהיגיהם. באופן הכי פשוט, עוד לפני העלאת כל הנושאים המופשטים, צבא העם כבר איננו קיים מסיבה אחת: רוב אזרחי ישראל אינם משרתים בו.
הנה המספרים, הלקוחים משילוב של נתוני צה"ל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומקורות זרים, שכן הצבא אינו מפרסם, כידוע, נתונים מדויקים של גיוס וסדר כוח: בשנת 2002 הגיעוכ-88 אלף יהודים (צברים ומי שעלה לארץ עד גיל 16) לגיל גיוס. 77% מהבנים ו-61% מהבנות התגייסו. מחצית מהבנים שלא התגייסו שוחררו על סעיף "תורתו אומנותו", והאחרים מסיבות רפואיות, נפשיות, אי-התאמה וכו'. שיעור הלא-מתגייסים הולך וגדל. הוא עלה בכמעט מחצית מ-1990 ל-2002 וצפוי להגיע לרבע מהבנים ו-42% מהבנות בשנת 2005.
נתון זה מוכר למדי, אבל יש גם מספרים ידועים פחות: כמעט חמישית מכלל הגברים שהתגייסו יעשו בצה"ל רק שירות חלקי, וישוחררו מסיבות שונות במהלך שלוש השנים הקצובות בחוק. כמובן, הרוב המכריע מבין אלה לא ישרתו, ולו יום אחד, במילואים. בשורה התחתונה, רק שלושה מכל חמישה מהגברים היהודים ישלימו שירות צבאי מלא וייכנסו למעגל המילואים. לאותן נשים שאכן מתגייסות השירות כבר מזמן חלקי: רשמית הוא שנתיים, ולמעשה הוא כל פרק זמן בין חודש אחד לעשרים וארבעה.
כשמגיעים למילואים, תפיסת צבא העם מתמוטטת לגמרי. בשנת 2000 רק אחד מכל חמישה גברים המצויים ב"פוטנציאל המילואים" (מתחת לגיל 45) שירות במילואים אפילו יום אחד. 30% מהמילואימניקים נשאו בנטל של 80% מימי המילואים. רק אחד מכל 22 גברים שירת יותר מ-26 יום. זה רק שמץ מן הנתונים הסטטיסטיים, שמכולם עולה תמונה דומה. סיכם אותה מח"ט מילואים, שביקש יום אחד מראש אכ"א, אלוף גיל רגב, "תסביר לי למה אצלי ברחוב רק בבית שלי יש כביסה צבאית על החבל." התשובה הפשוטה היא שזו המציאות: הרחוב שלו אינו שונה מכל רחוב ישראלי אחר. יש הבדל אחד בולט בין המילואים לסדיר. בעניין המילואים צה"ל מודה בפה מלא במה שבסדיר נעשה מתחת לשולחן – הוא לא מגייס כי הוא לא צריך.
כידוע, היהודים הם רק ארבע חמישיות מהאוכלוסייה הישראלית. כעשרים אחוז מהאוכלוסייה – ושיעור גבוה מזה בגיל הרלוונטי – הם ערבים. הערבים לא התגייסו מעולם לצבא, אבל מכיוון ששיעורם באוכלוסייה הולך ועולה, קטן בהתאם גם אחוז האזרחים המשרתים. חיבור כל המספרים האלה נותן את התמונה הבאה: מעט יותר ממחצית הישראלים שהגיעו השנה לגיל שמונה עשרה לא ישרתו שירות צבאי מלא ולא יעשו יום אחד של מילואים.
בפועל השירות הפך להיות כמעט עניין של חוזה פרטי בין המשרת לבין הצבא. רבים מאיתנו מכירים את הילד של השכנים, שעשה לקצין בריאות הנפש הצגה לא ממש משכנעת וקיבל פטור. כל אחד שמע סיפור דומה לזה של הצעיר שאני מכיר, שהודיע לצבא חד-משמעית שאם הוא מוצב בש"ג ולא במטבח, שישכחו ממנו (הוא הוצב במטבח, ובכל זאת השתחרר אחרי חודש). הצטברות הנסיבות – הגידול במחזורי הגיוס, הצרכים המשתנים, השינויים החברתיים – גרמה לכך שתפיסת צבא העם הפכה לנטל על הצבא ולא לנכס בעבורו. הדברים ידועים, אבל המיתוס עדיין חזק מכולנו."

עפר שלח, המגש והכסף, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2003, עמ' 17-19

מה זה אומר?

ניתוחו של עפר שלח מציג בפנינו מצב נתון אולם הוא אינו עונה על השאלה מדוע רבים כל כך נמנעים משירות צבאי. החברה בישראל נתונה בלי שום ספק בתהליך מעמיק ומתמשך של מילטריזציה. יחד עם זה קיימת גם מגמה של כרסום מתמשך ומשמעותי בחשיבות הצבא בין צעירות וצעירים, במיוחד בקבוצות חברתיות שבהן הוא תפס קודם מקום בלתי מעורער. זה שינוי שיש לו השלכות פוליטיות משמעותיות. אנשים צעירים, ובמידה רבה גם המשפחות שלהם, מבטאים בהימנעות שלהם ניכור כלפי השרות הצבאי שהיה קודם בעל ערך מרכזי בחברה שלהם. לפעמים הניכור הזה הוא לא מקיף ולפעמים הוא לא מודע לגמרי. ובכל זאת הימנעות מבטאת בפועל אי-אמון בטענה שהחיים של כולנו נתונים בסכנה מתמדת, וששותפות כוללת בצבא היא הכרחית להישרדות שלנו. הצעירות והצעירים שנמנעים מערערים בפועל על תוקף ההחלטות של כל הממשלות של היום לגבי דרכי השימוש בצבא וההפעלה שלו לביצוע מדיניות.

אנחנו טוענות כבר שנים שהימנעות היא תנועת סירוב בפועל. כמובן שלא כל הנמנעים והנמנעות מחזיקים באותן עמדות או באותן אמונות פוליטיות. אבל כלפי הצבא והשימושים שנעשים בו, כלפי אמיתות הצורך בשרות צבאי, הם מבטאים ספקנות ונוקטים באי-שיתוף פעולה. חלק גדול מהם הם בפירוש סרבנים וסרבניות מסוגים שונים, שבוחרים לא להתעמת עם המערכת ולא להצהיר הצהרה פוליטית פומבית
באמצעות סרוב. הם בוחרים לממש את אמונתם ולחיות על פיה. בהיעדר חוק שמתיר להם סרוב מטעמי מצפון (אם מדובר בבנים) או לנוכח מסכת ההתשה וההשפלה שצפויה להן (אם מדובר בבנות) הם בוחרים בהימנעות. חלק אחר מהצעירות והצעירים מדגישים צרכים אישיים ואינטרסים אישיים כמו התפתחות מקצועית, חוסר המשמעות והשעמום שבתפקיד הצבאי ועוד. גם כאן גלומה בעצם אמונה בערכים שסותרים או מנוגדים לערך של שרות המדינה באמצעות הגוף הצבאי.


איך החברה מגיבה?

הרושם הברור שלנו הוא שהיום הימנעות לא נתפסת בצורה שלילית בחלקים גדולים של החברה. זה רושם שנוצר ישירות, מתוך התנסויות אישיות, וגם על יסוד לא מעט דיווחים בתקשורת. בין צעירים וצעירות חלק מאתנו מכירים מקרוב התייחסות מאוד לא שיפוטית כלפי נמנעים ונמנעות. מעניין לציין שגם הרבה מאלה שמשרתים שרות מלא לא שופטים את הנמנעים לשלילה. להרבה צעירות וצעירים שנמנעו יש חברים קרובים ששרתו שרות מלא וגם שרות קרבי, וכמובן להפך. אישית, כמה מאתנו מכירים קבוצות מאוד "מעורבות" של חברים. חוץ מזה, בשנים האחרונות הרבה צעירים וצעירות שמשרתים שרות מלא ושרות קרבי נוטים להציג את השרות שלהם כבחירה, כהחלטה אישית ואתגר אישי, כדרך למימוש עצמי, והרבה פחות במונחים של "אין ברירה" או הגנה על החיים והמדינה.

כפי שהזכרתי, הימנעות היא היום תופעה די רווחת ומוכרת בתוך הקבוצה החברתית שעדיין מכתיבה במידה רבה את ההחלטות והמגמות בחברה בכלל, קבוצה שעדיין תופסת מקום מרכזי בפוליטיקה, באוניברסיטאות, בתקשורת, בעסקים וגם בצבא. עצם ההופעה של ההימנעות בקבוצה הזאת הופכת אותה למקובלת יותר, פחות חריגה, ונותנת לה תוקף והשפעה. העובדה הזאת כשלעצמה מצמצמת את המחיר החברתי שמשלם או משלמת מי שנמנעים משרות. כבר הרבה שנים אנו עוקבות אחרי הנושא של נמנעים וקשה לומר שאפשר להבחין במחירים בולטים ומובהקים שהם נאלצים לשלם. הם מטיילים בעולם, לומדים באוניברסיטאות ובמכללות, עובדים בכל מיני עבודות בדיוק כמו החברים שלהם ששרתו שרות מלא.

השלכות רגשיות:

יכול להיות שהימנעות יוצרת אצל חלק מהנמנעות והנמנעים תודעה של הימנעות גם מנסיונות להתמודד עם מוסדות שונים, הימנעות מפניות למנגנונים ביורוקרטיים בנסיון לממש זכויות שונות, או הימנעות מנסיונות להתקבל לסוג מסוים של עבודות. אולי אצל חלק מהנמנעים היא יוצרת תחושה של צורך "להוריד פרופיל" במגעים עם הממסד בכלל, גם אם בחברה שלהם הם מרגישים לגמרי בנוח עם עובדת אי-השרות. אנחנו מכירות לפחות כמה אנשים שחוו ניכור שהלך והעמיק כלפי החברה, שהתבטא בין היתר בפרישה ממעורבות פוליטית שהיתה לפני שהם נמנעו. קשה לקבוע עד כמה התהליך הזה נובע מההימנעות משרות ועד כמה הוא שונה מניכור שחווים גם הרבה מאלה שמשרתים שרות מלא.


מה אנחנו יודעים על תהליכים שונים של הימנעות?

ג'קלין קוק, חוקרת פמיניסטית דרום אפריקאית כותבת:

"הימנעות משרות מתרחשת בארבעה אופנים: התאבדות, דחיית שרות, אי-התייצבות או הסתתרות, והגירה. נרשמה עליה חדה בנסיונות ההתאבדות בתוך צבא דרום אפריקה. בשנות השמונים מספר ניכר של גברים לבנים דרום אפריקאיים שדחו את תגובתם לבעיה של גיוס חובה על ידי דחיית שרות לצרכי לימודים באוניברסיטה. חלק מהמועמדים לשרות הגיבו לצוי הגיוס שלהם בהסתתרות, בנסיון להתחמק משרות צבאי על ידי כך שפשוט לא התייצבו. תגובה רווחת לבעיית חובת הגיוס בתוך הקטגוריה של הימנעות היתה הגירה. היקף ההגירה של דרום אפריקאים לבנים עלה במהלך שנות השמונים."

,Jacklyn Cock, Women & War in South Africa, Cleveland: The Pilgrim Press, 1993
.pp. 79-81

גם בישראל אנשים כנראה נמנעים ונמנעות משרות בדרכים שונות. יש סוגי הימנעות שאנחנו יודעים עליהם מעט מאוד ואחרים,עליהם אנו יודעים יותר:

1. נישואים: נשים שמתחתנות משתחררות מיד, גברים שמתחתנים משתחררים אחרי שנתיים של שירות.

2. הגירה לארץ אחרת תוך דחיית שרות: כמובן לא כל משפחה או אדם שעוברים לארץ אחרת מתכוונים להימנע משרות צבאי אבל ברור שבחלק מהמקרים זה אחד המניעים, ולפעמים המניע המרכזי להגירה.

3. עריקות: זה מסלול הימנעות שננקט כנראה בעיקר אצל אנשים חדשים יחסית בארץ (ביניהם, לדוגמא, אחוז משמעותי של מהגרים מבריה"מ לשעבר), אנשים שהידע שלהם על המערכת הצבאית הוא מוגבל יחסית ולא כולל מידע על הזכות לשחרור מסיבות של מצוקה נפשית קשה, או אנשים שנרתעים מסטיגמה של שחרור על רקע נפשי-בריאותי (ביניהם, לדוגמא, הרבה צעירים ממשפחות עניות ומאזורים שסובלים מהזנחה). עריקות משמשת גם אמצעי לשינוי תנאי השירות הצבאי (למשל, מעבר מיחידה קרבית ליחידת מנהלה). פעמים רבות הבחירה בעריקות היא תוצאה של כורח כלכלי, הצורך של חיילים לסייע בפרנסת משפחותיהם. היקפה המדויק של התופעה אינו ידוע לנו, אך הוא נרחב למדי. רובם המכריע (בהערכה גסה כ-90%) של היושבים בבתי הכלא הצבאיים, הסובלים מצפיפות-יתר כרונית, הם עריקים ונפקדים משירות צבאי. רובם הגדול מגיע לשם כחלק מתהליך של המנעות כוללת או ניסיון לשפר את תנאי השירות הצבאי שלהם.

4. אצל צעירות מהקבוצות האלה מתבצעת לפעמים הימנעות באמצעות שחרור מטעמי דת ("הצהרה" לפי סעיף 40 לחוק שירות הביטחון), גם כשהן לא מאמינות.

5. הימנעות באמצעות פניה לפסיכולוג צבאי (שנקרא בצבא "קצין בריאות נפש" או בקיצור 'קב"ן'), או באמצעות פניה לגוף שנקרא "ועדת אי-התאמה": אלה סוגי ההימנעות היותר מוכרים בציבור.

לועדת אי-התאמה מגיעים בעיקר מי שישב כבר בכלא, גם סרבנים וגם עריקים, אחרי שהצבא החליט שהם נחושים בדעתם. ו/או שאין מה לעשות בהם. חוץ מזה מגיעים כנראה לועדה גם סרבנים חברתיים (ראשי פרקים להרצאה של מאיר עמור בנושא זה נמצאים באתר האינטרנט של פרופיל חדש - /http://www.newprofile.org) שנקטו בדרך של "עשיית בעיות" בתוך היחידות שלהם. פטור מחמת אי-התאמה משמש ככל הנראה את הצבא גם ב-'סינון' המועמדים לגיוס לפי מפתח סוציו-אקונומי.

בהערת אגב, אחד התומכים של פרופיל חדש בחו"ל, מקס וואטס, כתב לנו גם על תופעה שהוא ואחרים חוקרים אותה מאז מלחמת וייטנאם: ("התנגדות בתוך הצבא" RITA: Resistance In The Army). ג'קלין קוק כותבת על "צורות שונות של התנגדות לא רשמית בתוך צבא דרום אפריקה, כגון שימוש בסמים, בטלה, גניבות זעירות, חבלה וכד".' (עמוד 75). נראה לנו שהגבול בין התנגדות כזאת
לבין סוגים שונים של הימנעות מטושטש, כשהרבה פעמים התנגדות בתוך הצבא מובילה גם במכוון
או לא לשחרור על בסיס אי-התאמה.

שחרור באמצעות פסיכולוג

יש נמנעות ונמנעים שפונים לפסיכולוג עוד לפני השרות, במהלך הבדיקות לקראת הגיוס. אחרים מתגייסים ומשתחררים במהלך השרות אחרי שיחות עם פסיכולוגים במשך תקופות שונות. לגבי אנשים שכבר משרתים ידוע לנו שלא תמיד קל להגיע לקצין בריאות נפש (קב"ן). אבל לפי פקודות מטכ"ל, רופא צבאי רגיל שחייל או חיילת פונים אליו במהלך ביקור רפואי בבקשה לפגוש קב"ן, חייב לדאוג שהחייל או החיילת יפגשו קב"ן תוך שבוע לכל היותר.

בכל שלב שבו פונים לפסיכולוגית אם לפני השרות ואם במהלכו נראה שהמערכת הצבאית והפסיכולוגים הצבאיים מתייחסים לפניה יותר ברצינות כאשר ההורים מעורבים בפניה והמעורבות שלהם מקנה לה יותר אמינות ותוקף וכן כאשר הפניה מלווה במסמך מפסיכולוג/ית אזרחי שכבר נפגשו עם הצעירה או הצעיר ומעידים שהם רואים אפשרות שיהיו לו/לה קשיים משמעותיים לשרת. מצד שני, קיבלנו דיווחים גם על תהליכי שחרור שהתנהלו בלי גיבוי של הורים ובלי מסמך מפסיכולוג/ית אזרחית.

המידע שלנו מבוסס על היכרות עם כמה עשרות נמנעים ונמנעות. על פי הדיווחים שקיבלנו, הצבא נוטה לשחרר בסופו של דבר כל מי שמשוכנע שהוא או היא לא מסוגלים לשרת או להמשיך לשרת מבחינה נפשית, רגשית, ומי שחוזר ומבהיר את המצוקה שלה או שלו בעקביות.

יש כמובן גם אנשים שמנסים להתאבד או מתאבדים במהלך השרות, כך שברור שקב"נים לא תמיד מגיבים בזמן למצוקה ולא תמיד מאמינים למי שמדווח עליה. לא כל מי שמתאבד פנה קודם לקב"ן ולא כל מי שמתאבד רצה להשתחרר מהשרות, אבל אין ספק שעבור חלק מהם השחרור היה מהווה פתרון למצוקות. סביר שיש גם אנשים שנתונים במצוקה שהמערכת לא משחררת אותם, והם נשארים עד סוף השרות גם אם הם לא ממש מתפקדים.

יחד עם זה, החשש מהתאבדות משחק תפקיד חשוב בהקשר שבתוכו מעוגנים מעשי הימנעות. החשש
הזה הוא אחד הסיבות המרכזיות לנטייה של הממסד הצבאי-הפסיכולוגי לשחרר אנשים בקלות יחסית כשהם מדווחים על מצוקה נפשית.

מצד שני, ברור גם שפסיכולוגים צבאיים מאמינים שלא כל מי שמדווח על מצוקה באמת עלול להיפגע. די ברור שיש מדיניות כללית של שימוש בשחרור מסיבות נפשיות גם כשסתום בטחון כללי שמונע עליה בהתנגדות וסרוב לפקודות בתוך הצבא, ומונע צמיחה של תנועת סרוב יותר קולנית ורחבה. כשמספקים לאנשים דרך אינדיבידואלית לפתור את המצוקות שלהם, הם לא נאלצים להתאגד כדי לנסות לפתור
אותן באמצעים פוליטיים. המדיניות הזאת כנראה מהוה גם דרך מוסווית להתמודד עם מחזורי גיוס גדולים מדי.

ציטוטים שמבססים את הטענה לגבי מדיניות מכוונת של הצבא

מתוך הראיון עם תא"ל איינהורן ב-1996: "אנחנו מגייסים כמעט את כל מי שרוצה להתגייס, אבל אותו מתגייס לא רוצה או לא יכול לשרת היכן שהצבא נזקק לו. המערכת הרפואית בסדיר ובמילואים איננה לוקחת שום סיכונים ומשחררת חיילים. המערכת אינה מסוגלת להתמודד ולמעלה מ-20 אחוזים מהשנתון מקבלים סטיגמה נפשית או הסתגלותית."

מתוך דו"ח חסוי לשר הבטחון בנושא "בעיית המוטיבציה" שצוטט במאמר של איתן רבין, "הארץ" 20 מאי 1995: "הצבא בגלל בעיות נורמטיביות ותקציביות גם יחד, נוקט פעולות שעלולות לאפשר לגיטימציה להשתמטות מהשרות."

מתוך מאמר ב"הארץ" 31 מאי 1995: "ח"כ רענן כהן (עבודה) טוען שצה"ל משתמש בפרופיל 21 ובסעיפי אי התאמה כמכשיר לוויסות מחזורי גיוס." (בועדת המשנה לענייני צה"ל ומערכת הבטחון מטעם הועדה לענייני ביקורת המדינה).

מתוך מאמר של איתן חבר, רופא בחטיבה הפסיכיאטרית של ביה"ח תל-השומר, "ידיעות אחרונות" 4 אוקטובר 1999: "רוב סרבני השירות הצבאי מטופלים כיום ביחידה לבריאות הנפש בצבא ובמחלקות הפסיכיאטריות האזרחיות עשרות חיילים גודשים את חדרי המיון הפסיכיאטריים מדי שבוע בנסיון לקבל המלצה לשחרור מהצבא על רקע נפשי. אחד התסמינים הנפוצים ביותר אותו מציגים החיילים בפני הפסיכיאטר או בפני איש בריאות הנפש הצבאי הוא איום בפגיעה עצמית. אותם חיילים הנמצאים במצוקה נפשית קשה, הטומנת בחובה סכנת חיים, נמהלים בציבור הגדול של מבקשי הפטור. צו השעה לנוכח המקרים הטרגיים של חיילים השולחים יד בנפשם במסגרת שירותם הצבאי הוא הרחבת סמכויותיה של ועדת טל, כך שתוכל לתת מענה לכלל האוכלוסייה שאינה מעונינת בשרות צבאי מטעמים של אמונה או אורח חיים. לא מדובר בחולי נפש"

הצעירות והצעירים שפונים לקב"נים מדווחים על סוגים שונים של קשיים ומצוקה, דכאון, הסתגרות, ירידה קיצונית בתפקודים חברתיים ובתפקודים אחרים, בעיות שינה קשות, הפרעות אכילה ועוד. הדגשים שמוכרים לנו הם בעיקר על דכאון על פחדים קשים, על בעיות הסתגלות קשות ואי-הצלחה לעמוד במטלות הצבאיות.

פניות לקב"ן לפני הגיוס שדיווחו לנו עליהן הובילו לפעמים לשחרור מהיר אחרי פגישה אחת או שתיים. במקרים כאלה המועמד או המועמדת לשרות פשוט דיברה עם הקב"ן שאחר-כך הסביר לה בדרך-כלל שהוא ימליץ על שחרור, וכעבור כמה זמן היא קיבלה מכתב הביתה שהיא פטורה משרות צבאי. חלק מהפניות האלה הובילו לשיבוץ מסוים לא קרבי או קרוב לבית.

לגבי פניות לקב"ן במהלך השרות קיבלנו דיווחים על תקופות שונות, לפעמים חודשים רבים, של פגישות טיפוליות עם הקב"ן, עד שהחייל או החיילת השתחררו. אחרים דיווחו על שחרור הרבה יותר מהיר אחרי פגישות בודדות. במקרים אחרים המצוקה של החייל או החיילת נפתרו באמצעות שינוי בהצבה שלהם, למשל קרוב לבית, כך שהם לא שוחררו.

על פי הדיווחים שקיבלנו, השחרור באמצעות פניה לקב"ן לא תמיד מתרחש במהלך אחיד. בחלק מהמקרים דווח שהקב"ן המליץ על שחרור, אבל הפנה את החייל/ת לפסיכיאטר צבאי לצורך אישור ההמלצה. במקרים אחרים לנו דווח שהחייל/ת לא הופנו לקבלת המלצה נוספת מעבר להמלצת הקב"ן.

בכל מקרה, כל הנמנעים והנמנעות ששוחררו במהלך השרות דיווחו שאחרי שקיבלו המלצה סופית על שחרור מהצבא, הם הופנו לוועדה. ועדה יושבים כנראה פסיכיאטר, קב"ן ועוד אדם או שניים. עד כמה שניתן להבין הועדה תמיד מאשרת את ההמלצה לשחרור. על פי הדיווחים, ההורים של החייל/ת מוזמנים לועדה ביחד איתו או איתה. ההמתנה בדרך כלל ארוכה, שעות רבות. כשהתור מגיע, ההורים והחייל/ת נכנסים לשיחה קצרה עם הוועדה. היא מבהירה שהולט שעדיף לשחרר את החייל/ת, שזה לא בלתי-הפיך ושאם היא/הוא ירצו בעתיד הם יוכלו לחזור ולנסות להתקבל לשרות. הנימה הכללית ,על פי כמה דיווחים שקיבלנו, היא של עידוד ההורים ש-"זה לא כל-כך נורא". אחר-כך מקבלים מסמך חתום על ידי הועדה שמורה ליחידה של החייל/ת לשחרר אותה.