מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

עשר תחנות סירוב - עדות

כשסיפרתי לאמא שלי שאני מסרבת להתגייס כיוון שאני פמיניסטית, היא אמרה לי: "אם את פמיניסטית, לכי להיות טייסת קרב". התגובה שלה לא הפתיעה אותי, אבל מאד הציקה לי. א/נשים נוטים לראות בפמיניזם ניסיון להוכיח ש"גם אנחנו יכולות", ולא מודעים/ות למסר שחשוב לי: פמיניזם הוא מאבק בדיכוי, כל דיכוי. בשם המאבק הזה, אני מסרבת.

הגענו בבוקר לועדת המצפון, ומצאנו שם 20 בנות, על עדיהן, לחוצות מאד. רובן ישבו במסדרון וקראו את המדריך לסרבנית של פרופיל חדש. כשסייענו להן עם כמה הסברים, הן מאד הופתעו: "מה, אתם/ן מפרופיל חדש?!". מסתבר שהמון נערות נעזרות בנו, ואנחנו אפילו לא יודעות.

אחרי ועדת המצפון יצאתי מתל-השומר וצלצלתי הביתה. היה פיגוע בתל-אביב. תכננו לנסוע לאזור, אבל כיוון ששמענו על הפיגוע- ויתרנו. נער בחר להתאבד כדי להרוג ישראלים. אם רק הייתי יכולה לספר לו על ישראלים אחרים, שמסרבים להיות הכובשים שלו... אני מקווה שאם היה יודע, היה בוחר לנהוג אחרת.

הפטור מהצבא הגיע בדואר. ההורים אמרו שהם שמחים שאני שמחה. החברים בבית-הספר לא הבינו מדוע אני גאה בו. הרגשתי כל-כך לבד.

בעקבות הפרסום המחודש של מכתב השמיניסטים, התראיין חגי בטלוויזיה. צפיתי בראיון כשאבא שלי נכנס הביתה. כשחגי סיים לדבר, אבא אמר: "בוגדים, בושה וחרפה. צריך להוציא אותם להורג". הזכרתי לו שגם אני סרבנית, שגם אני עושה בדיוק את אותו הדבר.

במשך תקופה מסוימת כעסתי מאד על ההורים שלי. הרגשתי שהם מעדיפים שאתגייס, אפילו במחיר סיכון חיי, על-פני האפשרות שאעבור על החוק, שלא אעשה מה ש"כולם עושים". היום אני כבר לא כועסת, יודעת שהם מפחדים לחשוב על אפשרויות אחרות.

לפני ועדת המצפון הייתי מאד לחוצה. משום מה הרגשתי שהיא לא תקבל את טענותיי, אפילו פחדתי להגיע לכלא. ידעתי שזה לא ריאלי, אבל נלחצתי בכל זאת. הועדה היתה מרגיזה. לא נתנו לי להציג את טענותיי, אבל ניסו להלחיץ אותי ולהכשיל אותי במילים. משום מה דווקא צורת הוויכוח שלהם, המוכרת לי כל-כך מוויכוחים עם הכתה שלי, העניקה לי בטחון. בדיעבד, אני מאמינה שהם בכלל לא רצו להקשיב לי, והחליטו שאשוחרר עוד בטרם נכנסתי (אולי כיוון ששמי מוכר להם, או הפעילות שלי, או שמו של אחד העדים).

זיו אמר שהוא לא מבין למה להורים שלי יש בעיה עם זה שאני לא מתגייסת. זה לא שאני אשב בכלא או משהו... וחוץ מזה- מה אני כבר יכולה לעשות בצבא? להיות פקידה? המחנכת שלי אמרה שסירוב של גברים היא לא מוכנה לקבל, אבל סירוב של נשים זה בסדר. "הצבא יכול להסתדר בלי בנות, אבל הוא חייב לוחמים".

הא/נשים בשכבה שלי עסוקים עכשיו בצבא. אימוני-כושר לקראת גיוס, מיונים, גיבושים, מבחנים, צווים. מטבע הדברים, הם מדברים על זה כל הזמן. משתדלים להסביר לי, אני משתדלת לשאול. אבל לכולנו זה מרגיש מוזר. תמיד הייתי שונה, אבל עכשיו אני מרגישה בחוץ.

מאז ששמעו שלא התגייסתי, מגיעים אלי חברים/ות, מכרים/ות, ואפילו א/נשים שמעולם לא ראיתי. הם/ן מבקשים/ות עזרה, יעוץ, ובעיקר תמיכה. לפעמים אני מסוגלת לסייע בעצמי, לפעמים מפנה הלאה. אני מרגישה טוב שיש לי איך לעזור לא/נשים הללו, אפילו מעט, אפילו אם זאת רק תמיכה נפשית. חשוב לי לדעת שיש להם/ן למי לפנות. פתאום אני מרגישה את ההיקף של אי-הגיוס: כל-כך הרבה א/נשים פשוט לא מתגייסים/ות, סתם כך, בלי להפוך עולמות. בכל פעם שפונה אלי אחד/ת מהם/ן, אני קצת יותר אופטימית.