מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הסירוב שלי - עדות

גדלתי בירושלים, למדתי בבית ספר פתוח והוריי שניהם פעילי שלום.
למרות שכל אחת ממסגרות אלו היא מקום וסיבה טובים לחשוב על הצבא ועל סירוב אפשרי, התחלתי לחשוב על סירוב דווקא בפעולה של תנועה ציונית: השומר הצעיר. ישבנו בפעולה קבוצה של כ-10 איש ונתבקשנו לסדר לעצמנו את "סולם הערכים" האישי שלנו. אצל אחדים מחברי הקבוצה הופיעה המילה ציונות במקום די גבוה וכך התחיל ויכוח שנמשך בעצם עד היום (4.5 שנים לאחר תחילתו). הויכוח הוביל אותנו מהר מאוד לשאלה שמתבקשת, איך מגדירים ציונות היום כשכבר יש מדינה יהודית? הויכוח הוביל אותנו כקבוצה למקומות ולטכסטים מאוד מעניינים. סוגיית השירות בצבא הועלתה על ידי אותם "ציונים" בקבוצתנו כאחת החובות המובהקות של אדם ציוני. באחד מאותם ויכוחים לוהטים אמרה חברת קבוצה אחת שהיא לא רואה בשירות חובה, והיא גם בכלל לא מתכוונת לשרת והויכוח כמובן נעשה לוהט וכועס הרבה יותר. כשנהיה קצת שקט והיה לי שוב זמן לחשוב, שאלתי את עצמי בפעם הראשונה האם אני רוצה להתגייס לצבא. שאלה זו תשוב ותעסיק אותי לעיתים קרובות מאוד. לא הייתה לי החלטה קלה. מצד אחד חשתי שאני לא מסוגלת להשתייך למערכת הצבאית עם כל מה שקשור בה פוליטית וחברתית, אך מצד שני לא רציתי להוציא את עצמי מהכלל העוטף. כמובן שנוספו שיקולים פרקטיים רבים, ושיחות רבות עם חברים, מכרים ובני משפחה והנטייה שלי לסרב הלכה והתעצמה, עד שיום אחד העזתי ואמרתי, שאני חושבת שאני רוצה לסרב.
ההחלטה נפלה וצריך לגשת לעבודה, ביררתי איך מסרבים והבנתי שנקודת המפתח היא המכתב. התייעצתי עם הרבה אנשים שיש להם ניסיון עם מכתבים כאלו, איך לכתוב את המכתב. זהו, עכשיו המכתב גמור ומוכן למשלוח. אך פתאום שוב אני שואלת את עצמי אם אני בטוחה שזה בדיוק מה שאני רוצה. אחרי שיחות רבות אני שוב משתכנעת שכן. המכתב נשלח ועכשיו נותר רק עוד לחכות לתאריך שבו אוכל לגשת לועדה ולחזור בצורה זו או אחרת על מה שהיה במכתב. בינתיים תודרכתי על ידי אנשים רבים איך לעמוד בשאלות הועדה.
חשבתי שהדבר הכי גרוע שנותר לי עוד לעשות הוא לעמוד בפני אותה ועדה, ומכיוון שנולדתי באוגוסט ונותר לי עוד זמן לפני יום הולדתי ה-18 ידעתי שזה עוד ייקח זמן. אך פתאום הגיעה ההפתעה, המכשולים התחילו להיערם, חבר טוב שהתייחס אלי כמו אל אוויר במשך ימים רבים, אנשים שלא הסכימו לפגוש אותי – את המשתמטת, וסתם הערות כואבות מחברים, מכרים, מורים ומדריכים. כל ההערות האלו גרמו לי עצב רב, אך גם עזרו לי להתחזק בהחלטתי. הבנתי שהחברה הישראלית כל כך מקובעת על הצבא שכבר אינה רואה לא ימינה ולא שמאלה. אולי ההערות האלו לא תמיד חיזקו אותי בהחלטתי, אני מודה הם לפעמים כמעט גרמו לי לשנות את דעתי, יש ימים בהם ייחלתי יותר מכל לשוב אל מתחת לכנפיה המרגיעות של "הנורמליות".
השבועות עברו וכל חבריי ומכריי כבר הבינו שלא יעזור להם לנסות ולשכנע אותי ולכן עברנו לדבר על נושאים אחרים. ההערות הלכו והתמעטו ואני הרגשתי שוב בטוחה בפינתי. שנת הלימודים האחרונה נפתחה והשאלה מה אחרי עלתה, אני ועוד שני חברים שנותרנו מאותה קבוצה שומרית החלטנו לצאת לשנת י"ג בשומר הצעיר על מנת לתרום לחברה ולעצמנו. תהליכי הקבלה לאותה שנת י"ג לא נחשבו מעולם לקשים ועוד לא נשמע על אדם שהיה בריא בנפשו וגופו שלא התקבל. אך כמו שאומרים, תמיד יש פעם ראשונה. שנת הלימודים האחרונה התקרבה לסיומה ובנוסף ללחץ הבגרויות נזקקה לי משפחתי והמעורבות שלי בתנועה גם לא פחתה. באמצע כל הלחץ הזה הוזמנתי עם כל השאר לראיון. אותה מראיינת שאלה אותי אם אני גם חושבת על להמשיך עם הגרעין לנח"ל, ואני בתומי עניתי שאינני מתכוונת להתגייס אך בוודאי אשאר בקשר חברתי עם חברי הגרעין. שקט השתרר ואותה מראיינת הסתכלה בי ואמרה שזו יכולה להיות בעיה ושאלה האם אני בטוחה שאני רוצה לסרב. ושוב בתמימות הבטחתי שכן ושהמכתב כבר נשלח. כשבועיים לאחר מכן הוזמנתי לשיחה בהנהגה הראשית. התיישבתי מול יושב ראש ההנהגה (שאותו הכרתי מהקיבוץ של סבתא ומטיולים של התנועה) וכבר ידעתי שזה לא ייגמר בטוב. יושב ראש ההנהגה שאל קודם כל על מניעיי. התחלתי להסביר על הקשיים שלי בהשתייכות למערכת שפועלת לדעתי בצורה שגויה ונוקטת באמצעים לא נכונים לפתירת בעיות. אותו חבר קיבוץ, קצין בחיר במילואים, לא אהב את דבריי. אך מכיוון שהוא חיבב אותי הוא ביקש לתת לי דלת לצאת מכל העניין, הוא ביקש ממני לומר שאינני בטוחה בהחלטתי ואז הוא ייתן לי לצאת לי"ג. סירבתי להסכים להצעתו ואז הוא המשיך והציע שאעבוד רק עם ילדים בכיתות ה' ו-ו' משום ששם כנראה ולא תעלה השאלה וכך לא אוכל ל"הסית" את הנוער. הצעתו הראשונה כבר פגעה בי אך הצעתו השנייה פשוט גמרה אותי. הבנתי שאם אסכים להיכנע ולו לתנאי אחד אני נותנת להם לנצח ומצהירה על הסירוב כעל משהו שראוי להתבייש בו. עזבתי את משרדי ההנהגה הראשית עם הרגשה רעה של פחד, עצב וריקנות איומה. לא רק שנעלבתי ואוכזבתי על ידי התנועה גם נותרתי לבדי ובלי תכנית וסוף שנת הלימודים מתקרב במהירות עצומה. בתוך כל הלחץ התחלתי להתעניין באפשרויות אחרות של שירות לאומי או התנדבות במסגרת אחרת. לאחדים הייתי צעירה מדי, אחרים דרשו את הפטור מהצבא ולעוד אחרים הייתי משתמטת מידי. הזמן עבר ולא מצאתי מקום שבו אוכל להתנדב, והרי זה היה התנאי היחידי שהצבתי לעצמי, אני לא אסרב מתוך עצלנות, אני אתרום את חלקי רק לא במסגרת הצבא. התחלתי לחפש באינטרנט ושלחתי דואר אלקטרוני לכ-20 ארגונים ברחבי העולם ובעיקר באפריקה, אך כל התשובות היו שליליות. מה יעשה ארגון גדול עם ילדה בת 17? הזמן עבר הוא לא התחשב בילדה קטנה שרוצה לדעת לאן היא הולכת לפני שהיא יוצאת מביה"ס. בארץ הסתמן לי שאוכל להתנדב רק בצורה זמנית, פה ושם ושאין תכנית קבועה בה אוכל להשתלב. אך אז הגיע אבי עם הפתרון, בגרמניה יש תכנית למתנדבים צעירים אחרי בי"ס, וכך עזבתי בהרגשה של בריחה, ילדה בת 17 את בית הוריי ואת ארצי ותרבותי ונסעתי לגרמניה על מנת להתנדב. לא ראיתי בזה פתרון קבוע, זו הייתה מבחינתי רק שנה, להתנדב, לתרום. רציתי לחזור ולהשתלב שוב בחוג החברים ובבית החם. במשך אותה שנת התנדבות הבנתי והחלטתי שאני רוצה ללמוד רפואה וביקשתי מאמי לברר מה דרוש בארץ על מנת להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה. אמי שמכירה במקרה אישה מוועדת הקבלה למסלול הרפואה באוניברסיטת ירושלים התייעצה אתה, באותה שיחה נאמר לאמי שבתור סרבנית מצפון חבל לי לבזבז זמן וכסף על הפסיכומטרי כי אין לי סיכוי טוב להתקבל למסלול. למרות שאמי ניסתה לומר לי זאת בצורה הכי חיובית שיש הייתה זו בשבילי מכה קשה, שוב התנפץ חלום, שוב התבטלו תכניות וכל זה רק בגלל שעמדתי על אמונותיי. באמצע כל הרגשות האלו של הבלבול והפחד הגיע מכתב המודיע על התאריך שבו עליי להתייצב בפני הועדה. כמעט חשבתי לוותר ולהגיד שהכל הייתה טעות ואני כן רוצה להתגייס רק בשביל לא להתייצב מול הקשיים האלה ולחזור ל"נורמליות". מחשבות אלו לא החזיקו מעמד הרבה זמן. הבנתי דווקא אז כמה חשוב הסירוב, כמה חשוב להגיד לעצמי ולעולם שאמונותיי לא למכירה ולמרות הקשיים אני אמשיך ואחזיק בהן ולא אהפוך למשתפת פעולה. הגיע היום של הזימון ואני שטסתי במיוחד לישראל לשבוע, נסעתי מפוחדת ורועדת לתל השומר על מנת להתייצב. נכנסתי לחדר בו ישבו כ-10 גברים ופקידה אחת קטנה. התיישבתי על כסא קטן למולם, כל העיניים בחדר פונות אליי ואני מרגישה קטנה. באמצע ישב גבר בן 50 בערך והתחיל להתקיף אותי עם שאלות. עניתי מגמגמת ומפוחדת, תשובותיי לא מצאו חן בעיני היושבים בחדר וגררו תשובות זועפות ואגרסיביות. אני פחדתי אך המשכתי להציג את עמדותיי ולענות על השאלות בצורה הכנה ביותר. שני החרדים זרקו עוד שאלה או שתיים ואז נתבקשתי לצאת. יצאתי מהועדה עם הרגשה רעה של כשלון, הייתי בטוחה שהם לא יסכימו לשחרר אותי וגם פחדתי שלא יתנו לי לצאת מהארץ, והרי רק לקחתי חופש של שבוע במקום בו התנדבתי. נתנו לי לצאת מהארץ והועדה גם שיחררה אותי ובכל זאת מבחינתי עד היום לא נגמר תהליך הסירוב.
כיום אני גרה בגרמניה לומדת רפואה בשנה השנייה והספקות האם פעלתי נכון עולים רק במקרים נדירים.