מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הסירוב שלי - עדות

מעולם לא ראיתי את עצמי חיילת. כשהייתי ילדה, והיינו הולכים לתערוכת טנקים ביום העצמאות, תמיד משהו הרגיש לא בסדר, לא נכון. בכיתה ה', כשכולם הלכו לצופים, פרשתי מיד לאחר שהתבקשתי לעמוד "דום" במין מסדר שהזכיר לי צבא. אני באה ממשפחה מורחבת עם עבר פוליטי ימני מאוד וצבאי מאוד, וגדלה בבית עם אחת שהייתה חיילת והשתחררה ואח בקבע שכולם כל-כך גאים בו. זו אולי אחת הסיבות למה הסירוב שלי כל-כך משמעותי בעיני.
בקיץ 2001 קיבלתי צו ראשון. ההתרגשות בבית הייתה גדולה, כולם היו כל-כך שמחים. כולם חוץ ממני. זה הרגיש לא בסדר, לא רציתי לקבל את הצו הזה, לא ניסיתי לחשוב אפילו על מה שיקרה כשיגיע הרגע. מאותו יום, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך אני יוצאת מהבוץ שהמדינה הזאת הכניסה אותי אליו. חשבתי על לצאת מהצבא מסיבות גופניות, נפשיות, בכל מיני דרכים, ורק המחשבה שאולי זה לא יצליח הפחידה אותי מאוד. החלטתי לא לשקר, או לזייף, ולהיות בסדר עם הצבא עד כמה שאפשר.
בצו הראשון שלי הצהרתי שאני לא רוצה להתגייס, שאלו אותי למה, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: "לא יודעת, פשוט לא רוצה". אז הם החליטו לשלוח אותי לראיון אישי, לספר למה אני לא רוצה להתגייס לדבר הקדוש הזה שנקרא צה"ל... ישבתי בחדר קטן, בערך מטר וחצי על מטר וחצי, וחיכיתי למישהו שיגיע. אחרי 10 דקות הופיע חיילת והתשייבה מולי. שאלה אותי למה אני לא רוצה להתגייס במין טון מפחיד כזה, חזרה ואמרה שאין לי ברירה, ותוך כדי גם קראה לי אגואיסטית, אגוצנטרית וסוציומטית. לא קרה לי הרבה פעמים בחיים שמישהו הפחיד אותי ככה, רעדתי כולי במשך כל השיחה, גימגמתי כשהייתי צריכה לדבר והחיילת לא הפסיקה לצעוק עלי. חשבתי על זה מחדש במשך כל הדרך הביתה. חשבתי על להתגייס כדי לא להסתבך עם הצבא, ועם ההורים בכלל. התחלתי לחשוב על לוותר ולהתגייס, וזה כמו חנק אותי מבפנים ככל שחשבתי על זה יותר.
כל מי שהכיר אותי ידע שלא רציתי להתגייס ורק חיפשתי דרכים לצאת מזה, וזה מה שהוביל אותי בעצם לסרבנות. שמעתי על העמדה של סרבנים והסכמתי איתה מאוד, ועד אותו רגע ה"סירוב" שלי היה מאוד מטושטש, כלומר, לא ידעתי בדיוק למה אני לא רוצה להתגייס, אבל הייתי בטוחה שאני מעדיפה לשבת בכלא ולא לשרת בצבא.ככל שקראתי יותר חומר על סרבנות, כך הרגשתי יותר קרובה לנושא, ואז בעצם יצאתי מחושך לאור והוקל לי כשהבנתי שלמה שאני מרגישה כלפי הצבא יש הגדרה – סרבנות.
מאותו רגע שבו קיבלתי אינפורמציה על התהליך שנשים עוברות כדי לקבל פטור מהצבא מסיבות מצפון והחלטתי שאני עושה את זה לפי התקנות, הכל התנהל מאוד מסודר, ובאותו רגע הבנתי בעצם עד כמה הצבא סתום. הבנתי שפשוט להגיד לצבא שאני לא רוצה להתגייס לא יעזור אלא מה שאני צריכה לעשות זה רק ללכת לפי התקנות, כי אז לצבא לא תהיה ברירה אלא לשחרר אותי.
היום, אני פטורה משירות צבאי, וחשה הקלה כמוה לא חשתי כבר הרבה זמן. את העתיד שלי אני רוצה לקבוע בעצמי ואת התרומה שלי למדינה אני אחליט איך אני אעשה, ואני בהחלט אעשה. אני מקבלת הרבה מאוד תגובות שליליות מאנשים סביבי כשהם מגלים שאני לא מתגייסת ועוד מסיבות מצפוניות. גם המשפחה שלי לא שמחה לגלות את זה, ובעבודה אף קיבלתי איום לפיטורים.
אני חושבת שסרבנות היא הדבר היחיד שיציל את המדינה הזאת מהמצב שאנחנו נמצאים בו היום. ולמרות הויכוחים שמתווכחים איתי כל הזמן, ההכפשות, הקללות, הצעירים שנטפלים אלי וצועקים עלי, אני לא מוותרת על העמדה שלי ולא חושבת לרגע אפילו לשנות אותה. עברתי תהליך פנימי מאוד חזק וארוך כדי לגלות את הצד הזה שבי, וכל רגע שהוביל אותי לזה שווה את המאמץ.