מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

הסירוב שלי - טל מטלון

31.3.01

בקרוב יש בחינת מתכונת במתמטיקה. אני נוסעת למורה הפרטית שלי באוטובוס,ושומעת בחדשות שהיה פיגוע בחיפה. בחיפה?! מכל המקומות דווקה בחיפה?! אבל כמעט אף פעם אין פה פיגועים. ליד הגרנד קניון?? כל השכבה שלי מסתובבת בגרנד קניון. בטח בתחילת חופש פסח. מהר טלפונים לכל החברים. כולם בסדר. אפשר ללמוד מתמטיקה. הגעתי למורה הפרטית. כשנגמר השיעור, אבא התקשר והציע להסיע אותי הביתה. אחה"צ שמרתי על אחי הקטן ואז אפרת התקשרה. "את זוכרת את עדי? שהיתה איתנו בכיתה עד אמצע י"א? היא נהרגה בפיגוע היום." עדי?! מה?? על מה היא מדברת בכלל?! אפילו לא עניתי לה. ניתקתי את הטלפון והתחלתי לבכות. התקשרתי לנטע וסיפרתי לה. היא באה אליי הביתה וניסינו לחשוב מה עושים עכשיו. ואז בראל התקשר. בדיוק כשניסיתי לתפוס מישהו אחר בטלפון. נטע ענתה לו. ופתאום היא מתיישבת על הרצפה בסלון והצתחילה לצרוח. גם עופר נהרג. עופר. מאדריכלות. אני לא יכולה לזכור מישהו שלא אהב אותו. נסענו לבית של החבר הכי טוב שלו... כל הכיתה של עופר היתה שם, ועוד המון מהשכבה. ישבתי עם כמה אנשים מהכתה שלו במטבח, הכל היה מלא בעשן של סיגריות ובאלבומים מטיולים שנתיים. ואז אחד מהם אמר שצריך להרוג את כל הערבים. וכשכולם הסכימו איתו, הוא המשיך ואמר שאחרי שנגמור איתם, צריך להרוג גם את כל השמאלנים. אולי אפילו לפני, כדי שלא יפריעו. ורק אחד מהם שם לב שאני יושבת שם והשתיק אותו.ואני לא אמרתי כלום. אחר-כך נסענו למסעדה שבה היה הפיגוע. הדלקנו נרות ושמנו פרחים וישבנו ודיברנו, ואז אביב שאל אותי אם אני עדיין מתכוונת לסרב. ואמרתי לו שכן, כי היה לי ברור שכן. כי זה רק מוכיח את זה יותר, לא? אם אנשים מתים אז צריך להפסיק את זה, לא? הרי לא צריך להרוג עוד אנשים, נכון? אבל אביב כבר הפסיק להקשיב לי. לתמיד, בעצם, כי מאז הוא לא דיבר איתי יותר. וגם האחרים, כאילו לא דיברו אותי יותר באותו לילה. רק כדי לבקש ממני לזוז קצת, או להדליק נר שכבה, או לבקש סיגריה. כולם ישבו יחד, מחובקים, ובכו, ואני ישבתי בצד ובכיתי לבד. על עופר. ועל עדי. ומגעיל להגיד, אבל גם עליי.אפילו נטע התרחקה ממני באותו לילה. לקראת שתיים בלילה כולם התחילו ללכת. נשארנו אני ועוד שלושה אנשים. לא ידידים קרובים שלי. נשארנו שם כל הלילה, שומרים על הנרות מהרוח, מדליקים את אלה שנכבו, ומדברים. על הכל. חוץ מעל הצבא. ועל המצב. ועל הכיבוש. עד שאחד מהם אמר שאם כבר מקודם הוא רצה להתגייס, אז עכשיו הוא עוד יותר רוצה. בשביל להחזיר להם על עופר. בשש וחצי בבוקר הלכנו משם, אחרי שראינו לפחות ארבעה אנשים נכנסים למסעדה ההרוסה כדילקחת בקבוק קולה שלא נפגע בפיצוץ, ואחרי שכל הבכי נגמר לנו. הלכתי לישון אצל אלון בבית.


11.4.01

צריך לקום מוקדם בבוקר. לאסוף את מור ולנסוע לתל-אביב. היום אני פוגשת את הוועדה שתחליט אם אני משכנעת אותם. אם באמת יש לי מצפון.

אני נכנסת לחדר, ויש שם המון שולחנות וכסאות ריקים, ושלושה גברים מבוגרים, וחיילת אחת עם מכונת כתיבה.

אני מתיישבת מולם והם שואלים אותי בשביל מה אני פה.אתם יודעים בשביל מה אני פה. אתם קראתם לי לפה.

כן. אבל למה את פה.

אני פה כי אני פציפיסטית. ואני מתנגדת לכל סוג של אלימות, ולכן אני לא יכולה להיות חלק מארגון אלים.

הצבא שלנו אלים?

מה זאת אומרת אלים. ברור שלא, הצבא מעביר ילדים קטנים את הכביש. אני לא רוצה לשרת כי אני שונאת ילדים קטנים. וכבישים גם.

כל צבא, מעצם הגדרתו, הוא אלים.

אה. וזה אומר שאת תומכת בטרור של הפלסטינים.

לא. אני מתנגדת לכל סוג של אלימות. מכל צד. לא משנה איזה סוג של אלימות. לא משנה לי. כל אלימות.

אבל בטרור של הפלסטינים את תומכת.

לא. אני מתנגדת ל-כ-ל---א-ל-י-מ-ו-ת.

אהה. ומה אם כולם לא יתגייסו?

סבבה, לא?

נפלא, אז לא יהיו יותר מלחמות.

לא. לא בכל העולם. רק פה, בישראל. לא ברור לך שמייד כל הערבים יעלו עלינו ויהרגו אותנו?

אמרת כולם. זה מין כולם סלקטיבי כזה?

ומה ייקרה אם מישהו שאת מכירה ייפצע בפיגוע?

שני חברים שלי מתו בפיגוע

שני חברים שלי מתו בפיגוע.

אהה. ואת לא מרגישה אשמה?