מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

עדות - הסירוב שלי

חזרתי ל"טנטור" בסוף אוגוסט 2002.

יום שבת שרבי, כמה מאות מפגינים ומפגינות נתכנסו ליד מחסום 300 בירושלים, במחאה על העוצר הארוך החונק את בית לחם. מעבר למחסום, מרחק כמה מאות מטרים, שותפינו הפלסטינים. 'הצבא המוסרי ביותר בעולם' כבר דרוך לקראת הדודות בלבן, מאיים ומרתיע בעיקר בזכות זכרונות אימיים מאותה ההפגנה הזכורה לרעה. "להתקדם במהירות...לא לשכוח לקחת בצל...", אני רועדת מפחד, לא מפני הלא מוכר אלא דווקא מפני הידוע מראש. חוששת שהפעם 'הם' ישתמשו בכוח חזק יותר, שהפעם יפגעו.

ל"טנטור" (מרכז תיאולוגי נוצרי, שייחודו בכך שהוא שייך לכנסיה האורתודוקסית ונחשב לשטח אקס-טריטוריאלי) הגעתי בחודש מאי 2001, במסגרת סמינר דיאלוג ישראלי פלסטיני למדריכי נוער שהיה אמור להניח תשתית לפרוייקט מתמשך של שיתוף פעולה. קלישאתי ככל שזה ישמע, העולם החיצון שאותו ניתחנו במהלך הדיונים, נשמע רחוק מ-15 המשתתפים עד כדי כך שבין חלקנו נסוכה התקווה שבאחד הלילות יערכו חילופי יריות בין בית-ג'אלה לגילה, משום שממרפסות המנזר חילופי האש נראים כמו זיקוקי די-נור.

בצהרי יום שישי, מעט לפני הפגישה האחרונה של הסמינר, יצאתי אל הרחבה וראיתי כי חברי הקבוצה הפלסטינית מתווכחים בניהם במה שנדמה היה ככעס או התרגשות רבה. מהר מאוד התבררה לי הסיבה - שעתיים קודם לכן התפוצץ מחבל מתאבד מחוץ לקניון בנתניה, וכעת היו מסוקי צה"ל מפציצים את שכם. אשתו של מדריך הקבוצה נפצעה בהפצצות על העיר, רוב קוי הטלפון נותקו והוטלו 'כתר' ועוצר על שכם ועל הדרכים המובילות אליה. הויכוח בניהם היה האם לצאת מיד ולקחת את הסיכון שמא הם עלולים להחשב כמשתפי פעולה עם המתאבד, או לחכות לרדת החשיכה ולנסות להסתנן לעיר המכותרת בדרכים צדדיות.

מהר מאוד נפלה ההחלטה לנסוע מיד, החשש למשפחות שבבית גבר על החשש מפני מחסומי הצבא ומפני מתנחלים שינקמו את הפיגוע.

ייתכן שחוסר האונים והאימה הן תחושות מדבקות, ואמנם הצליחו אלה להפוך את המילים הגבוהות למציאות קשה מנשוא, שהיא יומיומית לפלסטינים אך רחוקה בצורה מעוותת מרוב הישראלים.

כל הערכים שפקפקתי בהם עד אז רק באופן שכלתני התנפצו סופית באותו יום שישי. מפני שכבר לא יכלו לספק הסבר, ולו קלוש, לזוועה. ביציאה מירושלים נתלו דגלי ישראל, עדות אילמת לאיוולת או רמז לבאות?

הפחד מול שורת השוטרים והחיילים במחסום משתק, אבל למפזרי ההפגנות אין יד קלה על ההדק מול מפגינים יהודים, לפחות לא ביחס לנוהלי הירי (אם אפשר לקרוא ל"לירות בכל מה שזז" נוהל) הנהוגים מול אזרחים פלסטיניים. רק זרנוקי מים וסוסי משטרה נמצאים בתפריט אלימות הממסד היומית – יצאנו בזול הפעם. אך אינני מצליחה להתקדם, החשש שבכל רגע יירו מתחי הרימונים מצליח לגרום לי להשאר מאחור, לא להתנגד. מבחינת הצבא המבצע מוכתר בהצלחה ומאות המפגינים מתאספים לעצרת שקטה. מאחורי המחסום דווקא מצליחים להפר את העוצר ולהפגין אלפים, נגד הכיבוש ולמען שלום צודק.

הקו הישיר המחבר את אותם צהריים בטנטור עם ההפגנה הזו עובר גם דרך הסירוב שלי לקחת חלק בצבא מדינת ישראל. סירוב שאינו רפה וחסר אונים אלא ברור והחלטי

.והקו הזה מוגדר יותר מכל על ידי השאלה – מהו הגבול? מהו הגבול שלאחר חצייתו מתחילים באריזת המזוודות? איזה פשע או זוועה יגרמו לי להנתק סופית מכל טרמינולוגית ההקרבה (הציונית - ממסדית כל כך...) ולהחליט שבדברים שקורים אני לא לוקחת חלק – יהיה הוא אקטיבי או פסיבי.

כאשר רמות הגזענות והפשיזם יגברו עד כדי אימה?

כאשר ישראל תחל בביצוע של טיהור אתני?

כאשר פלסטינים אזרחי ישראל יחששו להסתובב ברחובות ולדבר בשפתם?

כאשר הם יושמו תחת שלטון צבאי?

כאשר יגיעו המשאיות...?

ובצער רב אני אומרת זאת; אנשים מתרגלים להכל. הגבולות שאתמול נראו איתנים ועיקשים, היום נפרצים ונרמסים. (הדטרמיניזם מרים את ראשו לעומת הפילוספיה של כל ה-80 שנים האחרונות)...

לכן הסירוב הוא כלי חשוב ומשמעותי במאבק נגד האיוולת אבל הוא איננו מספיק – אסור לנו לשתוק כאשר אחינו מושפלים, מדוכאים, נסחרים, נרצחים.

אני מאמינה שרק כאשר יבוא היום שבו נשתוק יגיע הזמן לארוז מזוודות.