מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

אני מסרבת

המאמר, על שלושת חלקיו, פורסם ב"נגה: כתב עת פמיניסטי", סתיו 1997, גליון 32, עמ' 17-20.


שלושה מבטים של אשה אחת על צבא וצבאיות

 

6 ביוני 1997 -

30 שנה לכיבוש - דרכי התנגדות


יש סוציולוג בשם אלברטו מלוצ'י שמדבר על התנגדות "תת-קרקעית, לא מגובשת, לא ישירה ולעיתים קרובות גם לא מודעת לעצמה כהתנגדות." היא חשובה, הוא אומר, כי: "כאן בתחום הסמוי של עשייה יומיומית תרבותית נוצרות מסגרות המשמעות האלטרנטיביות."# כבר הרבה שנים אני מתחקה, בעבודה משותפת עם חגית גור זיו, על סוגים כאלה של התנגדות.

אנחנו רגילים לחשוב על התנגדות בעיקר במונחים של רחוב וציבור, ופחות ברמה של נשים וגברים יחידים. אבל תנועה גדולה של מתנגדי המלחמה בבוסניה, למשל, ברחו - כיחידים, הסתתרו, נמנעו מהשתתפות בצבא, ולכן במלחמה. לא שמענו על זה בארץ.

גם על תנועה אחרת אנחנו לא ממש שומעים; תנועה שמעט מאוד נציגים שלה יושבים אתנו כאן היום, לדעתי. יש היום בארץ תנועת התנגדות משמעותית לצבא ולצבאיות. היא לא מאורגנת. אין לה מוסדות. היא תנועת שטח או grassroots במובן הממשי ביותר. היא לא מדברת אידיולוגיה. את השם שלה היא קיבלה בכלל מהתקשורת ומהממסד. קוראים לה "בעיית המוטיבציה." בגירסה אחרת קוראים לה "פרופיל 21."

בשמות האלה האליטה הצבאית-מדינית מנסה להכחיש ולהכפיש ניכור גדל של צעירים, כלפי הזהות והמסלולים שהיא - האליטה - מתווה להם. הרבה צעירות וצעירים בישראל לא מאמינים היום שהקיום שלהם באמת נתון בסכנה. הם לא רואים נחיצות ממשית בתפקיד הצבאי שהחברה הועידה להם בשנות הנעורים. זה ציבור מגוון עם דעות ומניעים שונים וקשה לדעת כמה הוא מונה. ובכל זאת אפשר להגיד על רבים מהם שהם כבר לא מאמינים שאין ברירה. והם לא מעונינים להציע את עצמם בתור ברירה, או בתור מגש. הם רוצים לחיות את החיים שלהם. והם כבר לא מאמינים שהממשלות שלהם - אם ליכוד ואם עבודה - מסכנות את החיים האלה רק מתוך כורח.

הזרם הזה - של הימנעות מגיוס, ושל הימנעות מתפקידי לחימה - הוא אולי אחד השינויים הכי עמוקים שקרו וקורים בחברה היהודית הציונית בישראל. הצבא לא רק מודע לו, הוא גם משתף פעולה עם אלה שמחוללים אותו, בין היתר כדי להשתיק אותו ולשמור אותו בשוליים. בחודש שעבר עתון הארץ ציטט דו"ח חסוי שהוגש לשר הבטחון: "הצבא בגלל בעיות נורמטיביות ותקציביות [...] נוקט פעולות שעלולות לאפשר לגיטימציה להשתמטות מהשירות." (ככה נהוג לקרוא לזה.)

הדו"ח, לפי "הארץ," רואה בזרם הצעירים האלה בעיה לאומית. הרי כרסום בבטחון שתמיד יהיה כוח צבאי זמין, הוא ממילא כרסום ביכולת לקיים מדיניות שמתבססת על כוח כזה. זה ערעור של היסוד המוצק שמאפשר לממשלות שלנו לנהל במשך שנים מדיניות דורסנית - כלומר של הידיעה הוודאית שלהן שאזרחיות ואזרחי המדינה תמיד מעמידים לרשותן כוח מאורגן וממושמע.

הימנעות של צעירים וצעירות מגיוס או מתפקידי לחימה הרבה פעמים נעשית, כאמור, בהסכמה-שבשתיקה של הצבא. אבל הרבה פעמים היא נעשית בלי הסכמה - אפילו הסכמה-שבשתיקה - של ההורים. רוב החברה היהודית בישראל, גם השמאלנית, דבקה בדימוי של הצבא כצבא-הגנה, גם אם היא לא מסכימה כבר שנים לפעולות שלו. ויותר מזה אולי, היא גם מאוד חרדה מהוצאת ילדיה מן הכלל, מהפיכתם לחריג, אם לא יעברו את השרות.

לכן, בחברה הזאת, זה מעשה של התנגדות לנהל דיון גלוי ורציני, אפילו בתוך הבית, בשאלה של חובת הגיוס: האם היא באמת נחוצה ולגיטימית, כפועל יוצא מהנחיצות והלגיטימיות של שימושי הממשלות בצבא? ומהי הזכות והחובה שלי לשקול השתתפות שלי בצבא, בנפרד מהחובה החוקית - כחיילת, כשותפה לחיים של חייל, כאמא שמגדלת בן או בת להתגייס ולשרת.

בתור אשה צעירה, לפני שלושים שנה, התגייסתי ושרתתי כי האמנתי שזה נחוץ ומוצדק. בתור אמא לילדים היום אני כבר לא מאמינה. וחשוב לי להגיד את זה בקול רם וקודם כל בבית. אני מסרבת כבר לשתף פעולה בשתיקה, בגידול הילדים שלי להיות בהכרח חיילים.


פברואר 1997 -

חיילים מתים כדבק לאומי


באמצע פברואר 1997 מאות אלפי ילדים ישראלים נכנסו לכתות בבוקר ושמעו את המורה אומרת להם, בקול שונה מהרגיל - רך ורציני: עכשיו נדבר ונצייר קצת על מה שאנחנו מרגישים בעקבות אסון המסוקים.

רוב הילדים האלה לא הכירו אף אחד מהרוגי האסון. חלק מהם אולי לא שמעו עליו עדיין. חלק אחר כנראה הרגישו אימה, עצב, סקרנות, בעקבות דיווחים בטלוויזיה ותגובות המבוגרים בסביבה. אבל חודש לפניכן, חלק מהם גם הרגישו, למשל, אימה, עצב, סקרנות, בעקבות דיווחים שעב"מים עומדים לנחות באיזור, וטענות שאנשים נחטפו בידי חייזרים. אולי המורה אפילו דיברה על זה קצת בכתה, אם כי בקול אחר מזה שהיא השתמשה בו כדי לדבר על אסון המסוקים.

הכוונה המוצהרת של השיחות וההפעלות בכתה היא "לאפשר לילדים לבטא רגשות קשים". למעשה קורה, לדעתי, משהו יותר מורכב. אני מאמינה שיש לא מעט ילדים שאין להם רגשות כל-כך קשים. הרבה מאוד אסונות ומוות עוברים על פני מסכי החדשות. הילדים חשופים להם יום יום. מבחינתם תמונה של ילדה גוועת ברואנדה וגופה מרוטשת בג'ורג'יה יכולים לעורר את אותן החרדות והשאלות. והם יכולים גם לא לעורר תגובות כאלה, אם למשל הילדה עסוקה במשהו אחר, או הילד מתייחס רגשית לחדשות כמו לסרט דמיוני.

אבל בכתה, הילדה בת ה10- והילד בן ה7- מתבקשים "לבטא, להוציא את הרגשות הקשים שלהם". יש כאן הנחת מוצא: שיש להם שם בפנים רגשות קשים. סקרנות, למשל, שהיא תגובה מובנת לארוע כמו התנגשות מסוקים, לא מוזמנת לבוא לידי ביטוי. היא לא בין הרגשות שהולמים מקרה כזה.  התהליך,  אם כן,  מבדיל  עבורם  בין  רגשות  הולמים  ובלתי הולמים, ומבהיר איזה רגשות אמורים להיות להם. לא להרגיש עצובה במיוחד, זה לא לגיטימי. גם לא לשאול למה זה נוגע לי. אם אין למי מהילדים רגשות כאלה - קשים - הילדה נדחפת להרגיש לא בסדר, אשמה - כי היא כנראה לא מגיבה כמו כולם, והילד נדחף לפתח וליצור אותם.

וכמו הכתה של הילדים, התקשורת, דוברי הממסד, והסביבה החברתית של המבוגרים, מקיימים עבודת חיברות נמרצת שהארוע הזה ודומיו משמשים לה צינור. ארועים מסויימים נעשים לצינורות כאלה על בסיס מספר ההרוגים והנסיבות (של פעילות צבאית, או של פיגוע - בניגוד לתאונת דרכים או תאונת אימונים שהרגה בודדים). במקרים האלה הסבל (האישי האמיתי מאוד) שגורם הארוע, מסומן כסבל שלנו, משותף, קבוצתי. ולכן ממילא חשוב ומשמעותי. הכאב מסווג ככאב ששייך לכלל, כאב המגלם חוב ואשם - שהכלל נושא בהם - כלפי ההרוגים והמשפחות.

תפיסה כזאת של הארוע, ובעיקר של השובל הרגשי שלו, מציבה בעצם משוואה בין שותפות ברגשות האלה לבין השתייכות לכלל. היא משתמשת בתגובה רגשית מסויימת ככלי להגדרת הקבוצה: רק מי שמרגיש/ה את הרגשות הנכונים וחש/ה אותם כשלה, אכן שייך/ת לקבוצה. כדי להשתייך לקבוצה, חובה להרגיש את הכאב והאשם כאילו הם שלך, פרטיים; כאילו כל אחד יצא מארץ מצרים. זה נלמד בכתה, מבעד לעבודה הטיפולית. זה נמסר בהצפה-הפצצה שבכלי התקשורת: צו הכאב-האשם כגרעין הזהות הקבוצתית. והצו הזה הוא נדבך מכריע וחיוני במבנה הרגשי שמניע אחר-כך ילדים גדולים יותר להמשיך להתגייס, ואת ההורים שלהם לגדל אותם לכך.

ההתנגדות שלנו למנגנונים האלה יכולה להתחיל מצעדים מעשיים פשוטים. יום אחרי אסון המסוקים, לא שלחתי את הבת שלי לבית הספר.


20 יוני 1997 -

היבט אחד של מחאת אמהות


Mirrors are essential to all violent and heroic action.

Virginia Woolf

A Room of One's Own


בחלוקת העבודה החברתית שנהוגה אצלנו, נשים מופקדות על רוב העבודה הרגשית. במסגרת התפקיד הזה, אנחנו - ולא הגברים - נדרשות וזכאיות לבטא צד מסויים של קשת הרגשות (עצב, פחד, פגיעות, אבל לא - או הרבה פחות - הרפתקנות, תחרותיות, כעס). אנחנו גם אלה שאמורות להתחקות אחרי רגשות - שלנו ושל מי שקרובים לנו. בביטויי הרגשות שלנו ובירור הרגשות של אחרים, הרבה מאתנו משקפות ממילא גם רגשות שלהם ומספקות להם צינור ביטוי חשוב. עבור הרבה גברים, אנחנו ממלאות תפקיד חיוני בשיקוף והמחשה של רגשות שהם עצמם מנועים מלהרגיש או לבטא בחברה שלנו. וכך, מקוננות הן תמיד נשים אצלנו, ובכי הוא (עדיין ברובו) מעשה של נשים. הקינה בקול והבכי הם ביטויים נשיים מותרים וצפויים. ובתור ביטויים נשיים צפויים, הם גם מסווגים מראש כחסרי משקל יחסית, "רכים", "רגשניים", לא מסוג “העובדות הקשות" שקובעות החלטות "מעשיות, ממשיות". התפקיד החיוני שלהם נשאר מוסווה. ההיתר והחובה שלנו לקונן ולבכות מאפשר ביטוי עקיף לאחרים, אבל רק במחיר של ביטול חשיבות הרגשות האלה וצמצום המשקל שלהם בקביעת מהלכים במציאות.

אמא ששולחת בן (במיוחד בן) לצבא, צפויה לקונן ולבכות. זה חלק מהתפקיד שהחברה מועידה לה. היא מאפשרת לבן ולפעמים לאביו, אחיו, מגע עקיף ברגשות של אימה ועצב שאותם הם בדרך-כלל לא יבטאו ישירות או לפחות יצניעו. בביטוי של רגשות כאלה היא גם ממחישה כמה השרות הצבאי הוא גורלי, רב-משמעות וחשוב; עניין של חיים ומות. ביטויי הפחד והכאב שלה מתפקדים בתור ראי, המגדיל מאוד את בבואת המעשה של הבן. אבל בלב הבכי וביטויי הפחד של אותה אשה, מקופל היחס הכפול של סביבתה, שמתיר אותם ומבטל אותם בו זמנית. וקול הכאב והצער שלה משרת את הסביבה תוך מחיקת התוקף של עצמו.

המעשה הנוכחי של נשים שמתייצבות בפני הציבור והממשלה בדרישה להחליף את מדיניות הכיבוש הצבאי של דרום לבנון, נתפס בבירור כהרחבה של תפקיד האם לבכות ולקונן. נשים שמזהות את עצמן, קודם כל, כאמהות, מתייצבות וקובעות, באימה ובכאב עצום, כי הסכנה שבה נתונים הבנים שלהן היא בלתי מוצדקת ולכן בלתי נסבלת; כי זכותן להיאבק על חיי הבנים. למרות "ההיתר האמהי", אני משוכנעת שהרבה מהנשים האלה עומדות בפני תגובות קשות של הסביבה. ובכל זאת, הפעולה שלהן, כפי שהיא מציגה את עצמה - בשפה ובטענות שלהן עצמן - נעשית בחסות ההיתר הזה. כיוון שאני משוכנעת שהנשים האלה רציניות ואמיצות, אני מאחלת להן ולנו להיחלץ מהמלכודת שההיתר הזה מציב. אמהות היא חלק מרכזי מהזהות של חלק מאתנו, גם אם אנחנו מנוצלות לרעה באמצעותה. אין צורך להתכחש לה או להתנתק ממנה. אבל גם חשוב לא להתגדר בה. אני מאחלת לכולנו לחרוג מהמקום שבו מותר לצעוק בקול מבלי שיקחו את הקול הזה ברצינות.