מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

סירוב נשים ופמיניזם

אורלי ברפמן, פציפיסטית, קיבלה פטור משרות צבאי מטעמי מצפון ב-1988. מי שליווה אותה ותמך בה בתהליך השגת הפטור היה תומא שיק שהוא אחד האבות של רשת הליווי לסרבניות וסרבנים שפרופיל חדש מפעילה. לפני שש שנים ראיינתי את אורלי על פרטי התהליך שעברה.


יערה דולב ביקשה פטור מהצבא ב-1992 מבלי שהיא ידעה בכלל על קיומו של הגוף הצבאי שאנחנו נוהגות לקרוא לו "וועדת המצפון". הצבא זימן וועדת מצפון כביכול "לבקשתה" וכעבור שנה, ב-1993, יערה קיבלה פטור משרות. את אמה, דיאנה דולב, חברת פרופיל חדש, הכרתי באותה תקופה בעבודה פוליטית וזמן קצר אחר-כך הפניתי לשתיהן סרבניות אחרות כדי לשמוע על התהליך. תנועת פרופיל חדש ורשת הליווי שלה נולדו רק שש שנים אחר-כך, אבל – עבורי לפחות – הקישור בין דיאנה ויערה לאמהות או נערות אחרות היה דגם של הפיכת התנסות אישית למקור ידע חשוב שניתן להעברה. גישה כזאת לבנייה והפצה של ידע היא חלק מרכזי ממה שנחשב בעיני לפמיניזם.


מורן כהן קיבלה פטור משרות צבאי מטעמי מצפון בשנת 95'. ב-1999, ביחד עם יוסי וולפסון, חבר פרופיל חדש, מורן הפכה את ההתנסות שלה, של יוסי ושל אחרות לערכת מידע לנשים שהחליטו לסרב לשרת. הערכה, שנמצאת באתר של פרופיל חדש, מתעדכנת מדי פעם ומשמשת עדיין כמקור מידע מרכזי למי שהחליטה לממש את זכותה לסרב לשרת.


טל חיון, חברת פרופיל חדש, קיבלה פטור משירות צבאי בשנת 1995.


שרה ברק, שזה לא שמה האמיתי אלא שם בדוי מהדו"ח של אמנסטי International שהתפרסם ב-1999, היתה קצינה בצבא בין 95' ל-96'. היא סירבה לבצע פקודות שזיהתה כאכזריות ובמאי 96', אחרי שהודחה מהיחידה, שרה ברק ביקשה להופיע בפני "וועדת המצפון". הצבא דחה את הבקשה ובינואר 97' היא נעצרה ונשפטה ל-45 יום בכלא.


אביה עתי, מורה חיילת, סירבה ללמד מעבר לקו הירוק ונכלאה על סירובה ב-2001.


נועה פרוידנטל הודיעה על כוונה לסרב מטעמי מצפון במהלך ההכנות לשנת הדרכה בתנועת השומר הצעיר. נועה הוזמנה לראיון אצל יושב ראש הנהגת התנועה והתבקשה להגיד שהיא לא בטוחה לגמרי בהחלטה. לחילופין הוצע לה לעבוד עם ילדים צעירים כדי לעקוף את שאלת השרות. נועה סירבה, כפי שהיא כתבה, להצהיר על הסירוב כעל משהו שראוי להתבייש בו.


איה מיכלין

אילת מעוז

איריס אריאלי
אסנת לונגמן

גיל קרמר

דנה בר

דנה לאור

דניאל (יערה) שנהב

דניה וקנין

הדס שלם

טל מטלון

ימימה פינק

לי-אור ורד

מאי עומר

מורן פרחן

מיכל בר-אור

נועה אולחובסקי
נועה לוי

נועה קאופמן

נטע רותם

עלמה יצחקי

פרנצ'סקה כץ
ג'קי לוי

רעות בן-צור

רעות כ"ץ

שני וורנר

תמנע רז

הן חלק מבין החותמות על מכתבי השמיניסטים מהשנים 2001 ו-2002 שסירבו לשרת בצבא מטעמי מצפון. עדויות של חלק מהן על התהליך האישי שעברו הופיעו בקובץ שהצעירות עצמן אספו והדפיסו.


נעמי ספרן הון, גם היא בין החותמות, היתה אחת המלוות האישיות שלי באותה תקופה. נעמי בחרה לסיים את הלימודים בתיכון לאמנויות בחיפה בפרויקט צילומי פורטרט של סרבניות וסרבנים.


הדס גולדמן, חתמה גם היא על מכתב השמיניסטים והצהירה בפני הצבא על סירוב לשרת בצבא כובש. היא קיבלה פטור משרות מטעמי מצפון. במשפט הצבאי שנערך ב-2003 לחמישה סרבני מצפון שסירבו להתגייס לצבא כובש, הסנגור ערער על האפליה הבוטה בין גברים לנשים על רקע הפטור של הדס לעומת הכליאה של החמישה ושל אחרים.


ענבל גלברט, פציפיסטית, נשפטה לארבע תקופות מאסר וישבה בכלא 57 יום ב-2003 כשהצבא סירב לאשר לה הופעה בפני וועדת המצפון. בסופו של דבר אושר לה פטור על – אני מצטטת – "אי התאמה מטעמי מצפון". בעקבות התמיכה של פרופיל חדש בענבל, אמה, מיכל גלברט, הצטרפה לתנועה.


לאורה מילוא, שסירבה לשרת בצבא כובש, עתרה לבג"צ ב-2003, בתמיכה של תנועת פרופיל חדש, כשוועדת המצפון דחתה את בקשתה לפטור מטעמי מצפון.


טלי לרנר, בין חותמות מכתב השמיניסטים הראשון וחברה פעילה בפרופיל חדש, ביקשה וקיבלה פטור משרות צבאי ב-2003, אחרי ששרתה שנה בצבא.


אשרה בר, חברה פעילה בפרופיל חדש, קיבלה ביום שישי שעבר פטור משרות צבאי מטעמי מצפון.


עידן חלילי ביקשה להופיע בפני "וועדת המצפון" ולקבל פטור משירות מטעמי פמיניזם. הצבא סירב לזמן אותה לוועדת מצפון, היא התייצבה בבקו"ם, נכלאה לשבועיים והערב היא כאן.


זאת רשימה מאוד חלקית ובכל זאת מרשימה של שרשרת הולכת ומתארכת של נשים שדוחות את המסגרת הצבאית. חלק מהן רואות בעצמן כפמיניסטיות. לא כולן.


בעיני, המעשה שלהן מגלם בתוכו פמיניזם.

קודם כל משום שהוא מעשה של התנגדות אישית לגוף שהמטרה שלו היא צבירה והפעלה של כוח מאורגן. התנגדות לגוף שהוא על פי ההגדרה מנגנון של הדרה, ריבוד ושליטה. הנשים הצעירות האלה סירבו למשטר הכיבוש הארגוני של הצבא הישראלי על החיילים והחיילות שלו עצמו, עליהן עצמן, משטר שכרוך באופן הדוק בשלטון הכיבוש המדיני-צבאי של ישראל על העם הפלסטיני. הן סירבו להיות כבושות כובשות.


שנית, המעשה של הנשים האלה מגלם בעיני פמיניזם מהסוג שאני מאמינה בו, כי הוא מבטא אמונה בחשיבות העשייה האישית שלהן בחברה שמוחקת את חשיבות העשייה של נשים ואת עצם הקיום שלהן.


אנחנו חיות בחברה שבה 8 נשים נרצחו בנשק של אנשי אבטחה בין 2002 ל-2005. הנשים האלה לא נראות, התופעה הזאת לא נתפסת כתופעה. אנשי אבטחה הרי נמצאים שם רק לטובתנו, הם מגנים על הבית – על הנשים והילדים.


אנחנו חיות בחברה שבה הרוצחים של 47% מהנשים שנרצחו בידי בני זוג או בני משפחה בשנות האינתיפדה, היו אנשי כוחות הביטחון שהשתמשו בנשק מורשה.# הנשים האלה, שנרצחו בידי בני משפחה, הרבה פחות חשובות ממי שנרצחו בידי פלסטיני מתאבד. והנשק המתרבה במרחב הציבורי הרי מוצב שם רק נגד פלסטינים מתאבדים, כדי להגן על הבית – על הנשים והילדים.


אנחנו חיות בחברה שבה 80% מהנשים שמשרתות בצבא עוברות הטרדה מינית. עשרות אלפי נשים. אבל רוב הנשים הצעירות האלה לא יודעות אפילו לקרוא לתופעה בשמה. הן רק חוות, כמו שגם אני חוויתי לפני השם ולפני החוק, את הצביטות הערות מבטים נגיעות וצחוקים, את המכונה העצומה שמכווצת אותנו בפינת הגוף. התופעה בקושי נרשמת בשיח הציבורי. הצבא הרי נמצא שם לטובתנו, כדי להגן על הבית – על הנשים והילדים.


אנחנו חיות בחברה שבה 70% מהנתמכים על ידי העמותות לחלוקת מזון לעניים הן נשים.# הנשים האלה שהרבה מהן מפרנסות ילדים לא מהוות סעיף מיוחד בניהול העוני בישראל. בינתיים, חברות השמירה הן ענף משגשג על חשבון הציבור. ותקציב הביטחון, שמי שמחליט עליו זה הצבא, הוא כמובן שם רק לטובתנו, כדי לספק הגנה על הבית – על הנשים והילדים.


אנחנו חיות בחברה שעומדת להרוס עד מרץ 2006 את הבתים של עשרות אם לא מאות נשים, אמהות חד-הוריות בכפר הפלסטיני סילוואן. עיריית ירושלים, שחותמת על צווי ההריסה, לא מתעניינת בנשים האלה. הרי הריסת בתים פלסטינים נעשית לטובתנו, כדי להגן על הבית שלנו – על הנשים והילדים.


חוץ מכל אלה, אנחנו חיות בתוך תנועת סירוב שהרבה מחבריה מוחקים סירוב של נשים כצעד חסר חשיבות. נשים במילא לא חשובות בצבא. כאילו חיילים ולכן כאילו סרבנים. תנועת הסירוב מתעלמת מהתנגדות שלא מפגינה מה שנקרא "איתנות" בעגה של קורס קצינים – מונח שלמדתי אתמול מאורנה ששון – עמידה בסיכון פיזי, במבחני אומץ, במאמץ גופני, בתנאי בשדה או – במקרה של סירוב – בכלא. הסביבה המיידית שלנו מתנה משמעותיות בסממנים שמקושרים לגבריות.


אתמול בכנס באוניברסיטת בר-אילן, סינתיה אנלו דיברה על האופן שבו צבאות משכנעים אזרחים ואזרחיות שיש ברשותם נכסים מיוחדים להקצאה לפי ראות עיניהם. מי שמשרת (בעיקר משרת, כי זה לא ממש עוזר למי שמשרתת) מועמד להתחלק בנכסים האלה. מי שלא, לא.


בתוך חברה שמוחקת את הנשים שנרצחות, מוטרדות, מנושלות; בתוך חברה שמעלימה היעדר ביטחון אישי של נשים מאחורי מצג שקרי של ביטחון לאומי; בתוך חברה שמזלזלת בנשים שנוקטות עמדה בלי להוכיח "איתנות" קרבית גברית – הנשים הצעירות האלה עומדות בנחישות על הערך הסגולי של מעשה אישי שהן עושות. הן לא משאירות בידי הצבא, המדינה או אפילו בידי תנועת הסירוב את נכס החשיבות והערך. הן יוצרות אותו בעצמן. עם או בלי כיסוי תקשורתי. הן נוקטות מעשה מתוך אמונה שיש לו ערך כשלעצמו. העמדה הזאת שלהן – שלכן, בעיני שלנו – מממשת פמיניזם. מממשת סדר חברתי שבו משמעותיות לא מותנית בגבריות.


פמיניזם היא תכנית פוליטית. בתור שכזו היא כרוכה – גם – בבניית קהילה או קהילות. ובאמת מעשה הסירוב האישי של הצעירות שמניתי, ושל עוד הרבה אחרות, נארג לתוך מעשה פמיניסטי יותר רחב. החברות, השותפות,  האמהות, הסבתות – וגם החברים, האחים, והשותפים הפמיניסטיים שלכן – יוצרות ביחד רשת קישורים, תמיכה, לימוד, איסוף, והפצה שמקנים למעשה הזה, וגם לאחרים שקשורים לו, נוכחות והד והמשך. הופכים אותם ממעשים יחידים לזרם, לתנועה.


סטיוארט כהן דיבר אתמול על סימנים של דה-מיליטריזציה בחברה בישראל. אני חושבת שהוא הצביע על תופעה ממשית אבל בודד אותה מתוך ההקשר המקיף והמורכב. אני מאמינה שבאמת נוצרים סדקים מתרחבים בתרבות הצבאית היהודית במדינה. אבל בעיני הסדקים האלה הם אתר של מאבק חריף שמתנהל היום בין התערערות האמונה של הציבור בגזירה הכרחית של קונפליקט מתמיד לבין צורות חדשות, מזדחלות ומשתנות של מיליטריזציה.


במאבק הזה, אנחנו תיבת תהודה הדדית שמתופפת קול צלול. סוף לדיכוי – של נשים, פלסטינים, עניות, מזרחים, מהגרות עבודה, נכים. סוף לניצול ולמכירה של הנשיות. סוף לתעשיית הגבריות.


דברים לערב  על מצפון פמיניסטי

יום ה', 15 דצמבר 2005

צוותא 2, תל-אביב

תנועת פרופיל חדש