מה יקרה אם
אני לא אתגייס?
מי גייס את
הגבינה שלי?
כמה חיילים צריך
כדי להחליף נורה?
של מי
הבטחון
הזה?
אל תתנו לנו רובים
גיוס לכולם—לא בבית ספרנו

על התנועה

"פרופיל חדש" היא תנועה פמיניסטית המונה נשים וגם גברים, היודעות שאפשר לחיות במדינה שהיא לא מדינת חיילים. מדינת ישראל יכולה לנקוט היום מדיניות שלום נחרצת. היא יכולה להפסיק להיות מדינת צבא. ברור ונהיר לנו שהילדים שלנו, בני הזוג שלנו, אנחנו עצמנו, לא מוכרחות להמשיך להיות מגוייסות, לא מוכרחים לחיות כחיילים.

 

אמנת פרופיל חדש:

אנחנו—תנועה פמיניסטית של נשים וגברים—יודעות שאפשר לחיות במדינה שהיא לא מדינת חיילים. החברה בישראל יכולה לדרוש מדיניות שלום נחרצת. ישראל יכולה להפסיק להיות מדינת צבא. ברור ונהיר לנו שאנו לא מוכרחות להמשיך להיות מגויסות, לא מוכרחים לחיות כחיילים. אנחנו רוצות לחיות בחברה אזרחית שמטפחת ערכים של סובלנות ודמוקרטיה, ופתרונות של שלום.


היום ברור לנו שהסיסמה של ביטחון לאומי הסתירה הרבה פעמים בחירה בלוחמה, כדרך למימוש מטרות מדיניות. אנחנו לא רוצות להמשיך לקחת חלק בבחירה הזאת. אנחנו לא רוצות להמשיך לאפשר אותה באספקה צייתנית, בלתי ביקורתית, של חיילים וחיילות לצבא שמוציא אותה לפועל. אנחנו לא מוכנות להמשיך להתגייס, לגדל ילדים לגיוס, לתמוך בבני ובנות משפחה מתגייסים, כאשר ראשי המדינה ממשיכים להשתמש בקלות בצבא במקום לעצב פתרונות אחרים.


קשה לבטא עמדות מסוג זה בחברה הישראלית. במדינת חיילים יש דרוג של נחשבים ופחות נחשבות שמעוצב על ידי אידיאל הגבר הלוחם, שבישראל הוא כמובן גם גבר יהודי. קציני צבא נחשבים לבעלי ידע מיוחס המקנה עדיפות בקבלת החלטות. עמדה שמטילה ספק בהחלטות ה"ביטחוניות", בהשקעות העצומות בצבא, במדיניות הלחימה המתמשכת, מותקפת ומושמצת כ"נאיבית", "היסטרית", "לא מבינה". עמדה שמעזה להעמיד בסימן שאלה את עקרון הנכונות לגיוס, עדיין לא פעם נדחית כבלתי-לגיטימית בישראל.


העמדה שלנו, של "הלא מבינות" כביכול, מנסה לשנות את דפוסי החשיבה שמנציחים כבר עשורים רבים את מצב הלוחמה בישראל. זו עמדה שמחשיבה קודם כל את החיים ואת השמירה עליהם. עמדה זו רואה במערכת החינוך בישראל, ובחלקים גדולים מהתקשורת והתרבות בארץ, מערכות המעבירות מסרים מיליטריסטיים. התכנים שכולנו רוכשים דרכן, מכינים צעירים וצעירות לציות בלתי ביקורתי ולהתחיילות כדבר מובן מאליו. הם מעצבים תודעה הרואה בבחירה להילחם קו מדיני סביר והגיוני. הם מטפחים הערצה לכוח, האדרה של הלאום היהודי, ולעומת זאת—ביטול ערך החיים של בני לאומים ערביים ואחרים. כל הורה משתתף אישית, ובאופן פעיל, בחינוך ילדיו או ילדיה להתחיילות, ועל כך כולנו אחראים כלפיהם וכלפי עצמנו.


לעומת זאת, יש הרבה אנשים, ובהם הורים וכן צעירים וצעירות, שחשים התנגדות מצפונית עמוקה להמשך מלחמות הבחירה של ישראל. אנחנו מתנגדות להמשך השימוש בצבא ובכוחות ביטחון מופרטים כדי לכפות שלטון ישראלי מעבר לגבולות הקו הירוק. אנחנו מתנגדות להמשך השימוש בכוחות צבא, שיטור וחברות אבטחה כדי להמשיך לכפות שלטון מדכא ומפלה על הפלסטינים בישראל, תוך הריסת בתים, שלילת זכויות בניה ופיתוח, פיזור אלים של הפגנות.


במציאות הזאת, של התנגדות נרחבת לסוג השימושים שנעשים בישראל כבר שנים רבות בצבא, במשטרה ובכוחות הביטחון האחרים, הרבה צעירות וצעירים נמנעים מגיוס או משרות בתפקידים קרביים. חלקם מסרבים להתגייס גם מסיבות אחרות—סירוב להיות חיילים, השקפת עולם פציפיסטית, ועוד. יש גם המסרבים מסיבות כלכליות: מתוך הצורך לסייע לכלכלת משפחתם. כמחצית מאזרחי ישראל, החייבים בגיוס לפי חוק, לא מתגייסים כלל, ורבים אחרים עוזבים את השירות הצבאי זמן קצר אחרי הגיוס. כל מי שחי היום בחברה הישראלית יודע שחלק ניכר מהם בוחרים להשתחרר. הם עושים זאת מתוך חוסר הזדהות מובהק עם השלכות השרות הצבאי ומשמעותו. בהיעדר חוק שמכיר בסירוב מטעמי מצפון, מה שנותר הוא בחירה בשחרור מסיבות בריאות. במערך המילואים תופעת הסירוב עוד יותר נפוצה. פורסם שרק כשישית ממצבת המילואים משרתים שירות פעיל. כולנו מודעות להיקף העצום של התופעה.

 

החוק בישראל לא מכיר היום בזכות האדם הבסיסית לסרב להיות חייל, ועל כן אנחנו רואות בחוק שרות הביטחון של מדינת ישראל חוק מפלה ואנטי-דמוקרטי. על כן אנו מסרבות לחנך להתחיילות כערך ראשון וחשוב. אנחנו תובעות שינוי עמוק במערכת החינוך בישראל, את הפיכתה למערכת המקנה חינוך אזרחי דמוקרטי, חינוך מעשי לשלום ופתרון קונפליקטים, במקום חינוך להתחיילות ולהשלמה עם לוחמה